גמרא
התבאר במשנה שאם ניקב הזפק בעוף, כשרה. אָמַר רַב חֲנַנְאֵל, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַבִּי יוֹחָנָן, 'גַּג הַזֶּפֶק', שהוא החלק שבזפק המחובר לושט, נִידּוֹן כְּוֶשֶׁט, לענין זה שֶׁאִם נִיקַּב אפילו בְּמַשֶּׁהוּ, פָּסוּל. אָמַר רַב בֵּיבָי בַּר אָבִין, 'וּמָקוֹם שֶׁנִּמְתַּח עִמּוֹ', כְּלוֹמַר, הוּא בִּלְבַד שֶׁנִּדּוֹן כְּוֶשֶׁט, שֶׁאִם נִיקַּב בְּמַשֶּׁהוּ, טְרֵפָה, וְהוּא החלק הַנִּמְתָּח עִם הַוֵּשֶׁט בְּאוֹרֶךְ הַצַּוָּאר, כאשר העוף מותח את צוארו.
שנינו במשנה בין העופות הכשרות, 'יָצְאוּ בְּנֵי מֵעֶיהָ וְלֹא נִיקְּבוּ' וְכוּ'. אָמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק, לֹא שָׁאנוּ דין זה, אֶלָּא שֶׁלֹּא הָפַךְ בָּהֶן – כשהחזיר את המעיים למקומם לא החזירם מהופכים, אֲבָל אם הָפַךְ בָּהֶן, כגון שהחזירם כשהחלק העליון למטה, או שאחד מחלקי המעיים העליון נמצא למטה, הרי זו טְרֵפָה, ויש ללמוד דין זה מדִּכְתִיב (דברים לב ו) 'הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ', ופסוק זה מְלַמֵּד שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא 'כּוֹנָנִיּוֹת' בָּאָדָם, כלומר, ברא כל אבר כשהוא מונח על כַּנּוֹ ובסיסו, באופן הראוי לו, וכֵּיוָן שֶׁנֶּהֱפַךְ אֶחָד מֵהֶם, אֵין יָכוֹל לִחְיוֹת, וּמִיַּד מֵת. מביאה הגמרא מעשה בענין דומה: הַהוּא רוֹמָאָה – מעשה ברומאי אחד, דְּחָזָא גַּבְרָא דְּנָפַל מֵאִיגְּרָא לְאַרְעָא – שראה אדם אחד שנפל מהגג לארץ, וּפָקַע כְּרֵיסֵיהּ – ונבקעה כריסו, וְנָפְקוּ מְעֵיהּ – ויצאו מעיו לחוץ, ולא רצה אותו רומאי להחזיר בידיו את מעיו, שמא יהפכם וימות, אָזִיל וְאַיְיתֵי לִבְרֵיהּ – הלך והביא את בנו של אותו אדם שנפל, וּשְׁחָטוֹ קַמֵּיהּ בַּאֲחִיזַת עֵינַיִם – והראהו על ידי אחיזת עינים כאילו הוא שוחטו, ובאמת לא נגע בו כלל, אִינְגִיד וְאִיתְּנַח – נאנח בצער אותו אדם, וְעַיְילִינְהוּ לִמְעֵיהּ – ומתוך אותה אנחה משך את מעיו פנימה, למקומם הנכון בגוף, וְחֲיִיט לִכְרֵיסֵיהּ – ותפר אותו רומאי את כריסו של הנופל, שלא יחזרו המעיים ויצאו, אלא ישארו במקום.
שנינו במשנה בין העופות הכשרות, 'נִשְׁתַּבְּרוּ רַגְלֶיהָ' וְכוּ'. מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא צָנָא דִנְקוּרֵי דַּאֲתָא לְקַמֵּיהּ דְּרַבָּה – מעשה שהביאו לפני רבה סל מלא בעופות שנחתכו רגליהם, בָּדְקָּהּ – בדק רבה כל אחד מהעופות בְּצוֹמֶת הַגִּידִין, שהוא שלם, וְאֲכְשְׁרָהּ – והכשיר את כולם. פֵּירוּשׁ 'נְקוּרֵי' היינו חַתּוּכֵי רַגְלַיִם.
אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, שְׁמוּטַת יֶרֶךְ בִּבְהֵמָה, והיינו שנשמטה עצם הירך מעצם האליה, ונרקב הגיד שבאותו מקום [וזהו 'בוקא דאטמא' שהוזכר לעיל], הרי זו טְרֵפָה. שְׁמוּטַת יָד בִּבְהֵמָה, והיינו הרגל הקדמית של הבהמה שיצאה ממקום חיבורה, כְּשֵׁרָה. שְׁמוּטַת יֶרֶךְ בָּעוֹף, טְרֵפָה. שְׁמוּטַת גַף [-כנף] בָּעוֹף, טְרֵפָה, כיון דחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא נִיקְּבָה הָרֵיאָה. וּשְׁמוּאֵל אָמַר, תִּבָּדֵק הריאה, ואם לא ניקבה, הרי העוף כשר, וְכֵן אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, תִּבָּדֵק. פוסק הרי"ף, וְכֵן הִלְכְתָא.
אָמַר רַב הוּנָא, סִימָן לִטְרֵפָה, כָּל שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מזמן שאירע בה אותו ספק, שאם חיתה הבהמה לאחר מכן שנים עשר חודש, הרי זה סימן שאינה טריפה, כיון שקיבלו חז"ל שבהמה טריפה אינה חיה יותר משנים עשר חודשים. וְהָנֵי מִילֵּי – ודין זה, שרק לאחר שנים עשר חודש ניתן לדעת אם הבהמה טריפה, הוא בִּזְכָרִים, אֲבָל בִּנְקֵבוֹת יש סימן נוסף, שאִם יָלְדָה בְּתוֹךְ אותם שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ, מוּתֶּרֶת מִיַּד, כיון שטריפה אינה יולדת.
אָמַר אַמֵימָר, הָנֵי בֵּיעֵי דִּסְפֵק טְרֵפָה – אותם ביצים של עוף שהוא ספק טריפה [ואם היו הביצים של עוף שהוא טריפה ודאי, היו אסורות באכילה], דְשִׁיחַלָא קַמָּא – אותן ביצים שהיו במעיה בשעה שנולד בה ספק הטריפה, מַשְׁהִינָן לְהוּ – משהים אותם מספק, עד שיתברר הדבר, אִי הָדְרָא וְטָעֲנָא אַחֲרִינָא – אם חזרה וטענה במעיה ביצים נוספות, הרי זו ראיה שאינה טריפה, ושַׁרְיָין – אף הביצים הראשונות מותרות, וְאִי לֹא, אַסִירָן – הראשונות אסורות.
וְכִי הֵיכִי – וכמו דְבֵּיצַת טְרֵפָה אֲסוּרָה, כך חֲלָבָהּ שֶׁל בְּהֵמָה טְרֵפָה נַמִּי אָסוּר, דִּתְנַן במשנה להלן (קטז:) בהמה כְּשֵׁרָה שֶׁיָּנְקָה מִן הַטְּרֵפָה, קֵיבָתָה אֲסוּרָה, כיון שיש בו חלב טריפה, וְאַף עַל גַּב דְּלָאו הָכִי הִלְכְתָא – ואף שאין ההלכה כאותה משנה, דְקָיְמָא לָן – שהרי ההלכה היא דְּחֵלֶב שֶׁבְּתוֹךְ הַקֵּיבָה פִּירְשָׁא בְּעָלְמָא הָוֵי – אינו אלא כלכלוך שבגופה, ואין לו שם 'חלב', וְשָׂרֵי – ומותר באכילה, מכל מקום זהו רק מחמת שכבר ינקה אותו הטהורה, אך מכל מקום גַּמְרִינָן מִינָּהּ – יש לנו ללמוד ממשנה זו, דְּחָלָב טְרֵפָה שֶׁאֵינוֹ בְּתוֹךְ הַקֵּיבָה, אָסוּר.
