א לְדָוִ֗ד מִ֫זְמ֥וֹר לַֽ֭יהוָה הָאָ֣רֶץ וּמְלוֹאָ֑הּ תֵּ֝בֵ֗ל וְיֹ֣שְׁבֵי בָֽהּ׃ ב כִּי־ה֭וּא עַל־יַמִּ֣ים יְסָדָ֑הּ וְעַל־נְ֝הָר֗וֹת יְכֽוֹנְנֶֽהָ׃
֍ ֍ ֍
פרק כד
מזמור זה התחבר כדי לאומרו בזמן הכנסת ארון הברית לקדש הקדשים, ומתאר בו כי אמנם מתחילת הבריאה היה ראוי שישרה ה' את שכינתו בארץ, שהיא היתה מתחילה חביבה ביותר לפני ה' יותר מכל העולמות, אך בכל הדורות לא נמצא מי שיהיה ראוי לכך. ומדור האבות התחילה שכינת ה' לרדת אל הארץ עוד ועוד, עד שבזמן משה רבינו ירד ה' על הר סיני לתת את התורה, ועל ידי התורה הזדככו והתעלו ישראל עד אשר נעשו כולם ראויים לכך שתשרה השכינה בתוכם, במשכן ובבית המקדש:
(א) לְדָוִד מִזְמוֹר, לַייָ הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ – כל כדור הארץ מיוחס לה' שבראו, תֵּבֵל וְיֹשְׁבֵי בָהּ – וכן מיוחס לה' המקום הראוי למושב בני האדם, המכונה 'תבל', והיושבים בו.
(ב) וכנגד כלל כדור העולם אומר, כִּי הוּא עַל יַמִּים יְסָדָהּ, כי תחילה היה כל העולם מכוסה מים, ועל ידי שקיבץ ה' במאמרו את המים לימים, התייסדה היבשה ונעשתה ראויה לבני אדם. וכנגד המקומות המיושבים המכונים 'תבל' אומר, וְעַל נְהָרוֹת יְכוֹנְנֶהָ – על ידי הנהרות של המים המתוקים נעשה גמר בנין הארץ, שיוכלו בני אדם לכונן ערים וליישב את העולם.
