המשך משנה א: הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס, נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא אֶת הַקֹּדֶשׁ. בִּגְדֵי אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ. לֹא כְּמִדַּת הַקֹּדֶשׁ, מִדַּת הַתְּרוּמָה, שֶׁבַּקֹּדֶשׁ מַתִּיר וּמְנַגֵּב וּמַטְבִּיל, וְאַחַר כָּךְ קוֹשֵׁר. וּבַּתְּרוּמָה, קוֹשֵׁר וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל.
[המשנה ממשיכה למנות חומרות נוספות שיש בקודש יותר מבתרומה:] ג. הַנּוֹשֵׂא אֶת הַמִּדְרָס – כגון מנעל של זב, שמטמא במגע ובמשא ובאויר כלי חרס, נוֹשֵׂא אֶת הַתְּרוּמָה – רשאי לישא תרומה הנמצאת בכלי של חרס, כיון שכלי חרס נטמא רק מאוירו, ולא מבחוץ, אֲבָל לֹא ישא אֶת הַקֹּדֶשׁ, אפילו שהוא מונח בכלי חרס. וגזרו כן משום מעשה שהיה באדם שנשא קדש בחבית של חרס, והיה נעול בסנדל הזב, ונפסקה רצועת סנדלו ונטלה בידו, ומתוך כך נפלה לאויר הכלי וטימאה את הקדש. וכיון שהמעשה היה בקדש גזרו רק עליו ולא על תרומה. ד. בִּגְדֵי בני אדם, אפילו שהם אוֹכְלֵי תְּרוּמָה, שודאי טהורים הם, החמירו להחשיבם כטמאי מִדְרָס לַקֹּדֶשׁ, כמו שהתבאר בסוף הפרק הקודם. ה. חומרא נוספת יש בקדש מבתרומה לענין חציצה בטבילה, לֹא כְּמִדַּת הַחציצה בקֹּדֶשׁ, מִדַּת הַחציצה בתְּרוּמָה, שֶׁבַּקֹּדֶשׁ, אם יש בגד קשור, מַתִּיר אותו תחילה, וְאם יש כלי לח, מְנַגֵּב אותו תחילה, כיון שהחמירו להחשיב זאת כחציצה, וּמַטְבִּיל, וְאם רצה אַחַר כָּךְ, חוזר וקוֹשֵׁר. וְאילו בַּתְּרוּמָה, אם בא להטביל כלי שיהא טהור לתרומה, לא רק שאינו צריך להתיר קשריו, אלא אף לכתחילה קוֹשֵׁר את הכלי, אם ירצה, וְאַחַר כָּךְ מַטְבִּיל.
