משנה ט: הַמֵּבִיא גֵט מִמְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. מֵת, הֲרַגְתִּיו, הֲרַגְנוּהוּ, לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, הֲרַגְתִּיו, לֹא תִנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ. הֲרַגְנוּהוּ, תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ:
משנה ט: משנתנו מביאה אופנים נוספים שבהם אסור לאדם לישא אשה, אף שהיא מותרת לו מעיקר הדין, מחמת חששות שונים: שליח הַמֵּבִיא גֵּט לאשה מִבעלה הנמצא במְּדִינַת הַיָּם, וְאָמַר שליח זה לבית דין בְּפָנַי נִכְתַּב וּבְפָנַי נֶחְתַּם גט זה, כפי שתקנו חכמים בכל גט הבא ממדינת הים, שאין גט הבא ממדינת הים כשר אלא אם כן העיד כן השליח להבאתו, כיון שאין בני מדינת הים בקיאים בכתיבת הגט כדין, הרי שליח זה לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ של אותו אדם, שהותרה על ידי הגט שהביא, כיון שיש לחשוש שהעיד בשקר על כשרותו של הגט, רק מחמת שרצה לישא את אותה אשה.
וכן אדם המעיד על איש פלוני שמֵת, או שאמר הֲרַגְתִּיו, או הֲרַגְנוּהוּ, ועל ידי עדותו מותרת אשת אותו אדם להנשא [שהרי מתירים אשה להנשא אפילו על סמך עדותו של עד אחד, כיון שסמכו חכמים על האשה עצמה שלא תינשא עד שתחקור היטב ויתברר לה שאכן מת בעלה. ואף שלדבריו הוא רשע, הפסול לעדות, אנו מחלקים את דבריו, ומאמינים רק לכך שאמר שאותו אדם מת, ואין מאמינים לו שהוא עצמו הרגו], הרי אותו עד לֹא יִשָּׂא אֶת אִשְׁתּוֹ של אותו אדם, מחשש שהעיד שקר כדי לישא אשה זו. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אם אמר 'הֲרַגְתִּיו', לֹא תִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ על פי עדותו כלל, כיון שלפי דברי עצמו הוא רשע, הפסול לעדות, ואינו נאמן להתיר אשת איש בעדותו. אך אם אמר 'הֲרַגְנוּהוּ', אין כוונתו שהוא עצמו השתתף בהריגתו, אלא שהיה באותו מקום וראה את האנשים שהרגוהו, ולכן מתקבלת עדותו, ותִּנָּשֵׂא אִשְׁתּוֹ לאחר, אך לא לאותו עד עצמו.
