משנה ד: שָׁחַט מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּנָּה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף. שָׁחַט וְלֹא כִסָּה וְרָאָהוּ אַחֵר, חַיָּב לְכַסּוֹת. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. כִּסָּהוּ הָרוּחַ, חַיָּב לְכַסּוֹת:
משנה ד: שָׁחַט האדם מֵאָה חַיּוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה מעשה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן, ואינו צריך לכסות את דמה של כל חיה בפני עצמה. וכן אם שחט מֵאָה עוֹפוֹת בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. ואף אם שחט חַיָּה וְעוֹף בְּמָקוֹם אֶחָד, עושה כִּסּוּי אֶחָד לְכֻלָּן. רַבִּי יְהוּדָה חולק על דינו האחרון של תנא קמא ואוֹמֵר, שָׁחַט חַיָּה, יְכַסֶּנָּה – יכסה את דמה, וְאַחַר כָּךְ יִשְׁחוֹט אֶת הָעוֹף ויכסה את דמו, שנאמר 'חיה או עוף', ומכך שלא נאמר 'חיה ועוף' יש ללמוד שכל מין טעון כיסוי בפני עצמו. אמנם תנא קמא סובר שמה שנאמר 'חיה או עוף' זהו כדי ללמדנו שגם אם שחט מין אחד לבדו טעון כיסוי, ואילו אם היה כתוב 'חיה ועוף' היינו סבורים שרק אם שחט את שני המינים חייב בכיסוי הדם.
שָׁחַט חיה או עוף וְלֹא כִסָּה את דמו, וְרָאָהוּ אדם אַחֵר, חַיָּב אותו אדם לְכַסּוֹת, שנאמר בפרשה זו (ויקרא יז יד) 'וָאֹמַר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל', ללמד שמצוה זו מוטלת על כל אדם מישראל, אלא שהשוחט קודם לכל אדם, שנאמר (ויקרא יז יג) 'וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', ללמד שלכתחילה מי ששפך יכסה. כִּסָּהוּ וְנִתְגַּלָּה, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת, כיון שכבר קיים את המצוה. כִּסָּהוּ הָרוּחַ, וחזר ונתגלה, כיון שעדיין לא עשה את מעשה המצוה, חַיָּב לְכַסּוֹת, אך אם כיסהו הרוח ולא התגלה, פטור מלכסות.
