164. הליכה (ג)

וְאָמְנָם יֵשׁ הֲלִיכָה שֶׁל מִצְוָה, כְּמוֹ הַכְנָסַת כַּלָּה וּבִקּוּר חוֹלִים וְנִחוּם אֲבֵלִים וְכַדּוֹמֶה, אֲבָל צָרִיךְ לִשְׁקוֹל בַּפֶּלֶס וְלַעֲמֹד עַל הַמִּשְׁמָר שֶׁלֹּא תְּהֵא מִצְוָה הַבָּאָה בַּעֲבֵרָה, וְלֹא יֵצֵא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ חַס וְשָׁלוֹם. וְיָדוּעַ שֶׁבְּמִצְוָה שֶׁאֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹתָהּ עַל יְדֵי אֲחֵרִים – תַּלְמוּד תּוֹרָה עָדִיף, שֶׁנֶּאֱמַר "וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ", וְאָמְרוּ חז"ל שֶׁאֲפִילוּ מִצְווֹת וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, שֶׁהֵם חֶפְצֵי שָׁמַיִם, אֵינָם שָׁוִים לְדָבָר אֶחָד מִן הַתּוֹרָה. אָמְנָם פְּעָמִים שֶׁבִּטּוּלָהּ שֶׁל תּוֹרָה זֶהוּ קִיּוּמָהּ, וְרָאוּי לְתַלְמִיד חָכָם לָרוּץ לְמִצְוָה וְלִהְיוֹת נִמְנָה עִם חֲבֵרָיו לִדְבַר מִצְוָה, כְּדֵי שֶׁמִּמֶּנּוּ יִרְאוּ וְכֵן יַעֲשׂוּ, וּזְכוּת הָרַבִּים תְּלוּיָה בּוֹ.