יב) כפי שהתבאר, אסור להחליף את קדושת הבכור בקדושה אחרת. וכיצד מערימין על הבכור, להקדישו למזבח הקדש אחר, מקדישו בבטן אמו קודם שיולד, שנאמר 'אשר יבוכר לה", 'לא יקדיש איש אותו', ויש ללמוד מכך שרק משיבוכר אי אתה מקדישו, אבל אתה מקדישו בבטן. לפיכך יש לו לומר – יכול האדם לומר, מה שבמעיה של מבכרת זו, אם הוא זכר הרי זו עולה, כיון שהעולה אינה נאכלת לבעלים כלל, אבל אינו יכול לומר שיהא זבחי שלמים, הנאכל בחלקו לבעלים, כיון שאפילו קודם שנולד אינו יכול להפקיע אותו מקדושתו כדי ליהנות בו. ואם אמר עם יציאת רוב ראשו יהיה עולה, לא חלו דבריו, והרי זה קדוש בקדושת בכור, ואינו עולה.
יג) ואין מערימין על בהמת הקדש, להקדיש עוברה קדושה אחרת, אלא הרי הוא כקדושת אמו, והטעם לכך, לפי שולדות הקדשים ממעי אמם הם קדושים, כמו שביארנו, והרי כל עובר מהן כקדושת אמו, ואינו יכול לשנותו בבטן כדרך שעשה בבכור, שהבכור רק ביציאתו הוא שמתקדש.
אף על פי שכל חוקי התורה גזירות הם, כמו שביארנו בסוף הלכות מעילה, ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם, תן לו טעם. הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. יראה לי בביאור טעם הדין של תמורה, שזה שאמר הכתוב 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש', והיינו שאדם הממיר בהמת קרבן בבהמת חולין לא הועילו מעשיו לחלל את בהמת הקרבן, היינו כענין שאמר הכתוב לגבי אדם המקדיש את ביתו ורוצה אחר כך לפדותו, 'ואם המקדיש יגאל את ביתו, ויסף חמישית כסף ערכך עליו', ומדוע חייבתו התורה להוסיף חומש [ואילו אדם זר הפודה את ההקדש אינו צריך להוסיף חומש], אלא ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של האדם נוטה להרבות את קניינו ולחוס על ממונו, ואף על פי שנדר והקדיש, אפשר שחזר בו וניחם, ויפדה את ביתו בפחות משוויו האמיתי, ולכן אמרה תורה שאם פדה לעצמו יוסיף חומש. וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף, שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה בממון יחליפנה בבהמה פחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה, יחליף היפה ברע, ויאמר טוב הוא. לפיכך סתם הכתוב בפניו את האפשרות הזו, ואמרה התורה שלא יחליף כלל, וקנסו הכתוב אם החליף, ואמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קדש'.
וכל אלו הדברים, כדי לכוף את יצרו, ולתקן דעותיו. ורוב דיני התורה אינן אלא עצות מרחוק מגדול העצה, לתקן הדעות וליישר כל המעשים. וכן הוא אומר 'הלא כתבתי לך שלישים במועצות ודעת, להודיעך קושט אמרי אמת, להשיב אמרים אמת לשולחך'.
סליקו להו הלכות תמורה בסייעתא דשמיא, ונגמר ספר תשיעי, והוא ספר הקרבנות
