משנה ג: אוֹכְלִין אֳכָלִים נְגוּבִין בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת בַּתְּרוּמָה, אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ. הָאוֹנֵן וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים צְרִיכִין טְבִילָה לַקֹּדֶשׁ, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה:
משנה ג: עד עתה נמנו תשע חומרות בקדש מבתרומה, ומשנתנו מוסיפה עוד שתי חומרות: י. אוֹכְלִין אֳכָלִים נְגוּבִין – מותר לאכול מאכלים של חולין יבשים, בְּיָדַיִם מְסוֹאָבוֹת – טמאות בדרגת 'שני' לטומאה, כיון שאין חולין נעשים 'שלישי', בַּתְּרוּמָה – כאשר יש בפיו מאכל של תרומה [כגון שתחבו לו חבירו לתוך פיו, ולא נגע בידיו בתרומה], ואין חוששים שמא מתוך שמכניס לפיו מאכל נוסף, יגע בידיו בתרומה שבפיו ויטמאנה בטומאת 'שלישי', ששייכת אף בתרומה, [אבל אם היו המאכל רטוב, נעשים המים שעליו 'שני לטומאה', ומטמאים את התרומה שבפיו], אֲבָל לֹא בַּקֹּדֶשׁ – אסור להכניס לפיו מאכל של חולין בידים שניות לטומאה, כשיש בפיו קדש, מחשש שיגע בידיו בקדש ויטמאנו. יא. הָאוֹנֵן – מי שמת אחד מקרוביו באותו יום, וּמְחֻסַּר כִּפּוּרִים – טמא שטבל ושקעה חמה, אך עדיין לא הביא את קרבנו, כגון יולדת ומצורע, לאחר שיביאו את קרבנותיהם צְרִיכִין טְבִילָה נוספת, לְהתירם באכילת קֹּדֶשׁ, כיון שלאחר הטבילה הראשונה היו אסורים עדיין באכילת קדש, עד הבאת הקרבנות, חששו חכמים שבינתיים הסיחו דעתם משמירת טהרתם, אֲבָל לֹא לַתְּרוּמָה – לענין אכילת תרומה אינם צריכים טבילה נוספת לאחר הבאת הקרבנות, כיון שאונן ומחוסר כיפורים מותרים לאכול בתרומה, ולא הסיחו דעתם מטהרתם לענין תרומה.
