משנה ד: חֹמֶר בַּתְּרוּמָה, שֶׁבִּיְהוּדָה נֶאֱמָנִים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, וּבִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים אַף עַל הַתְּרוּמָה. עָבְרוּ הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְהֵבִיאוּ לוֹ חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ, אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה. וְאִם אָמַר לוֹ הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית קֹדֶשׁ, נֶאֱמָן. כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְקֹדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם.
במשניות הקודמות נימנו החומרות שיש בקדש יותר מבתרומה, עתה מונה המשנה חומרות שיש באכילת תרומה יותר מבקדש: חֹמֶר בַּתְּרוּמָה יותר מבקדש, שֶׁבְּארץ יְהוּדָה נֶאֱמָנִים האנשים עַל טָהֳרַת יַיִן וְשֶׁמֶן לענין הקדש כָּל יְמוֹת הַשָּׁנָה, שאם אמר אדם על יין שהוא כשר לנסכים, או שאמר על שמן שהוא כשר למנחות, נאמן, כיון שהדבר חמור בעיניהם ואינם משקרים בו, אבל אם אמר כן על תרומה אינו נאמן, כיון שחששו שישקר. וְרק בִשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים – בזמן שבוצרים את הענבים ועושים את היין, וכשכותשים את הזיתים לעשיית השמן, נאמנים לומר שהם טהורים אַף עַל [-לגבי] הַתְּרוּמָה, כיון שבאותו זמן מקפידים הכל על הטהרה, כדי להפריש תרומה בטהרה. לאחר שעָבְרוּ זמני הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, וְהֵבִיאוּ לוֹ לאדם חָבִית שֶׁל יַיִן שֶׁל תְּרוּמָה, והמביא הוא עם הארץ שאינו נאמן על הטהרה, לֹא יְקַבְּלֶנָּה מִמֶּנּוּ בחזקת שהיא טהורה, אֲבָל מַנִּיחָהּ לְגַת הַבָּאָה – יכול בעל החבית להניחה אצלו עד זמן הבצירה הבאה, שבאותו זמן נאמן הוא על הטהרה אף לגבי תרומה, וכשיביאנה שוב באותו זמן, יהיה נאמן לומר שהיא טהורה. וְאִם אָמַר לוֹ המביא למקבל הִפְרַשְׁתִּי לְתוֹכָהּ רְבִיעִית יין קֹדֶשׁ לנסכים, נֶאֱמָן על כל החבית שהיא טהורה, כיון שלגבי טהרת הקדש נאמנים הכל, כמו שהתבאר, ומתוך שהאמינוהו על אותה רביעית קדש, האמינוהו על כל החבית. אדם שיש לו יין ושמן שלא הפרישו מהם תרומה, ושמר אותם כדי להשתמש בהם לקדש, לנסכים, ומביא עתה כַּדֵּי יַיִן וְכַדֵּי שֶׁמֶן הַמְדֻמָּעוֹת – מעורבים, כלומר שעדיין לא הפרישו מהם תרומה, וחלקם מיועדים לנסכים, נֶאֱמָנִין עֲלֵיהֶם שהם טהורים בִּשְׁעַת הַגִּתּוֹת וְהַבַּדִּים, כיון שבאותו זמן יש נאמנות גם לגבי תרומה, ואפילו על הכדים עצמם הוא נאמן, דכיון שהאמינוהו לומר שהיין והשמן כשרים לקדש, אין זה נאה שנאמר שהכדים עצמם טמאים, וביין והשמן שבתוכם ישתמשו למנחות ונסכים, אלא האמינוהו על הכל, וְלא רק בשעת הגיתות ממש האמינוהו, אלא אף קֹדֶם לַגִּתּוֹת שִׁבְעִים יוֹם, כיון שמאותו זמן דרך בני אדם לטהר את כליהם לצורך הבצירה והדריכה בגת. אבל בשאר ימות השנה אינו נאמן לגבי תרומה [ואף שהתבאר לעיל שאם עירב רביעית קדש בחבית נאמן על כולה אף לענין תרומה, כאן לא הקדישם ממש לנסכים, אלא שמרם בטהרה כדי שיוכל להשתמש בהם לצורך נסכים].
