משנה א: עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ:
משנה א: מלבד איסורי עבודת השדה בשנה השביעית, יש איסור נוסף לעבוד עבודת השדה בשנה השישית, שלשים יום לפני השנה השביעית, ולהלן (משנה ד) יבואר מהיכן נלמד דין זה. אמנם הלכה זו היא רק בזמן שבית המקדש קיים, אך בזמן שאין בית המקדש קיים מותר לעבוד עד ערב שנת השמיטה ממש, אמנם חכמים גזרו שאף בזמן שבית המקדש אינו קיים יהיה הדבר אסור, כיון שנראה הדבר כאילו הוא מכין את הקרקע לשנה השביעית. ומשנתנו מבררת מה הם הזמנים האסורים מדרבנן בעבודה בשנה השישית: עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הָאִילָן בעֶרֶב שְׁבִיעִית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, כָּל זְמַן שֶׁהוּא יָפֶה לַפֶּרִי – שהחרישה מועילה לפירות של השנה השישית, ובאותו זמן אין נראה שהוא מכין את הקרקע לשנה השביעית. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, עַד הָעֲצֶרֶת – עד חג השבועות. וּקְרוֹבִין דִּבְרֵי אֵלּוּ לִהְיוֹת כְּדִבְרֵי אֵלּוּ. [אמנם לאחר זמן ראו חכמים שיש צורך גדול בחרישה זו, וביטלו גזירה זו, והתירו לחרוש עד ראש השנה של שביעית, כעיקר הדין].
