(א) וַיְהִ֖י בִּימֵ֣י אֲחַשְׁוֵר֑וֹשׁ ה֣וּא אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ הַמֹּלֵךְ֙ מֵהֹ֣דּוּ וְעַד־כּ֔וּשׁ שֶׁ֛בַע וְעֶשְׂרִ֥ים וּמֵאָ֖ה מְדִינָֽה׃ (ב) בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם כְּשֶׁ֣בֶת ׀ הַמֶּ֣לֶךְ אֲחַשְׁוֵר֗וֹשׁ עַ֚ל כִּסֵּ֣א מַלְכוּת֔וֹ אֲשֶׁ֖ר בְּשׁוּשַׁ֥ן הַבִּירָֽה׃ (ג) בִּשְׁנַ֤ת שָׁלוֹשׁ֙ לְמָלְכ֔וֹ עָשָׂ֣ה מִשְׁתֶּ֔ה לְכָל־שָׂרָ֖יו וַֽעֲבָדָ֑יו חֵ֣יל ׀ פָּרַ֣ס וּמָדַ֗י הַֽפַּרְתְּמִ֛ים וְשָׂרֵ֥י הַמְּדִינ֖וֹת לְפָנָֽיו׃ (ד) בְּהַרְאֹת֗וֹ אֶת־עֹ֨שֶׁר֙ כְּב֣וֹד מַלְכוּת֔וֹ וְאֶ֨ת־יְקָ֔ר תִּפְאֶ֖רֶת גְּדוּלָּת֑וֹ יָמִ֣ים רַבִּ֔ים שְׁמוֹנִ֥ים וּמְאַ֖ת יֽוֹם׃
֍ ֍ ֍
סיפור מגילת אסתר אירע בזמן הגלות שגלו ישראל לאחר חורבן בית המקדש הראשון, באותם שבעים שנה ששהו בגלות, קודם שהתקבצו בחזרה לארץ ישראל בעת בנין בית המקדש השני. מרדכי היהודי היה בעצמו מהגולים מארץ ישראל בעת חורבן בית המקדש הראשון, וגם חזר לארץ ישראל בעת בניית בית המקדש השני, והיה אחד ממאה ועשרים אנשי כנסת הגדולה.
להבנת הרקע של מגילה זו יש להקדים שבאותם ימים היו בעולם שני סוגים של מלכות, הדרך האחת היא באופן שהעם בחר את המלך, והדרך השניה היא שהמלך השתלט על המדינה בכח הזרוע, ומלך על העם בעל כרחם. ומשתי דרכים אלו נמשכו חילוקים שונים. באופן שהעם הוא שבחר את המלך: א. העם הגביל את המלך כרצונו, מה יהיו גבולות שליטתו על העם, ובדרך כלל הוצרך המלך להשבע בעת המלכתו שישמור על החוקים והנימוסים הקיימים במדינה. ב. המלך היה נחשב כמשרת העם, ותפקידו היה ללחום את מלחמותיהם ולדאוג לכל צרכיהם, והם היו משועבדים לו רק לענין תשלום מיסים וכדומה. ג. האוצרות בגנזי המלוכה לא היו שייכים למלך באופן אישי, אלא היו הם רכוש המדינה ומיועדים לצרכי העם. ד. המלך לא היה יכול לתקן תקנות ציבוריות וכדומה על דעת עצמו, אלא רק בהתייעצות עם השרים והיועצים של המלכות. ה. המלך עצמו גם כן היה נתון תחת חוקי המדינה הקבועים, ולא היתה לו רשות לעבור עליהם. ו. המלך לא היה יכול לשנות את עיר הבירה והמלוכה, אלא היה יושב על כסא המלכים שקדמו לו, בעיר שנקבעה בעבר לעיר הבירה.
לעומת זאת, באופן שהמלך הוא שהשתלט על העם בכח הזרוע, היו הדברים שונים בכל פרטיהם: א. המלך קבע את תחומי שליטתו, והעם לא היה יכול להגבילו כלל. ב. העם היה משועבד למלך, והיו נחשבים כעבדיו לכל דבר, והמלך עצמו לא היה משועבד להם כלל. ג. אוצרות המלוכה היו שייכים באופן אישי למלך, ולא לעם. ד. המלך היה יכול לתקן תקנות כרצונו, ללא התייעצות עם השרים והיועצים כלל. ה. המלך עצמו היה המחוקק ולא היה משועבד לשום חוק מחוקי המדינה. ו. המלך היה יכול לשנות את עיר הבירה כרצונו, ולקובעה במקום אחר מכפי שהיה בעבר. ולפי הבנת הדברים הללו תבואר הפרשה הפותחת את סיפור המגילה:
בזמן שקדם למלכות אחשורוש היתה מלכות בבל שולטת על כל העולם, ואחשורוש בתחילה היה אדם רגיל, ועל ידי עשירותו מלך על מדי ופרס, ולאחר מכן כבש את כל העולם ביד חזקה. וכדי שתתקיים המלכות בידו לקח לאשה את ושתי, שהיתה מזרע נבוכדנצר מלך בבל, וכיון שהיא היתה יורשת העצר של מלכות בבל, והוא נשאה לאשה, הרי היתה המלכות ראויה לו גם מצד ירושת מלכות בבל דרך אשתו ושתי, וגם מצד שכבשם ביד חזקה ובמלחמה.
פרק א
(א) וַיְהִי בִּימֵי אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ – באותם ימים שעדיין הכירו הכל את אחשורוש כאדם רגיל, שאינו מלך, בבת אחת עלה לגדולה עצומה וידעו הכל שהוּא אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ הַמֹּלֵךְ מֵהֹדּוּ וְעַד כּוּשׁ, שֶׁבַע וְעֶשְׂרִים וּמֵאָה מְדִינָה, ולא כבש באיטיות מדינה אחר מדינה, שאם כן היו אומרים בתחילה שהוא מלך על מדינות מסוימות, ורק אחר כך מלך על כל העולם, אלא בזמן קצר מאד התעלה מאדם רגיל לדרגה העליונה של מלך המולך על העולם כולו.
(ב) בַּיָּמִים הָהֵם, מיד עם ראשית ממלכתו, התחזק למלוך מלכות בלתי מוגבלת, והעיז לשנות את מקום עיר הבירה שהיה עד עתה בבבל, כְּשֶׁבֶת הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ עַל כִּסֵּא מַלְכוּתוֹ אֲשֶׁר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, ובזה הראה את תקיפותו, שלא פחד מדעת העם שיכעסו על כך שהוא משנה את מקום עיר הבירה מבבל לפרס, והראה גם את גאוותו העצומה, כי בדרך כלל אדם רגיל העולה לגדולה, כבודו הוא לשבת על כסא המלכים שקדמו לו, והוא הראה שאינו זקוק להתייחס כלל אל המלכים שקדמו לו, אלא ייסד לעצמו כסא מלכות חדש בשושן הבירה, ובכך רצה להוכיח לכל שאינו מולך עליהם מחמת הסכמתם ורצונם, אלא ביד חזקה ובתקיפות, ועל כן ביכולתו לשלוט בהם במלכות שאינה מוגבלת.
(ג) בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְמָלְכוֹ – בשנה השלישית למלכותו, שמלך בכח ובחוזקה, רצה להוכיח לכל שאינו זקוק להסכמת ורצון העם כדי למלוך עליהם, ולכן עָשָׂה מִשְׁתֶּה לְכָל שָׂרָיו וַעֲבָדָיו, והושיב בראשונה את חֵיל פָּרַס וּמָדַי, שהם היו מקורבים אליו בתחילה, ואחריהם הושיב את הַפַּרְתְּמִים וְשָׂרֵי הַמְּדִינוֹת שהיו מושלים שם לְפָנָיו, ובכך הראה שאין אצלו חשיבות כלל לשרי המדינות, הגם שחשיבותם מצד עצמם גדולה יותר מחיילי פרס ומדי, אלא אדרבה, החיילים המקורבים אליו חשובים יותר מהשרים של שאר המדינות, כיון שאינו צריך להסכמתם ורצונם כדי למלוך, אלא מולך עליהם בכח צבאו וחייליו, ביד חזקה ובעל כרחם.
(ד) וכדי להוסיף ולהראות שמלכותו היא מלכות שאינה מוגבלת, השתמש באוצרות המלוכה, בְּהַרְאֹתוֹ אֶת עֹשֶׁר כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ, כלומר, הראה לכל שהוא מתפאר בעשירות שבאוצרות המלוכה כבקניינו הפרטי, ולא כאוצרות השייכים לעם, שאז אין לו התפארות אישית בהם, וְאֶת יְקָר תִּפְאֶרֶת גְּדוּלָּתוֹ, המתאים למלך עצום כמוהו, המולך על עמים רבים, ולא עשה כן זמן מועט, אלא יָמִים רַבִּים, שְׁמוֹנִים וּמְאַת יוֹם.
