וְאָמַר רַב חִסְדָּא, אדם שהָיָה מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, וּמָצָא בְּהֵמָה שֶׁפִּיהָ גָּמוּם – חתוך, ולכן אינו יכול לבדוק אם אין לה שיניים והיא מעלת גרה, וּפַרְסוֹתֶיהָ חֲתוּכוֹת, ואינו יכול לבדוק אם היא מפריסת פרסה, בּוֹדֵק בִּבְשָׂרָהּ, אִם מְהַלֵּךְ שְׁתִי וָעֶרֶב, והיינו שחוטי הבשר נמשכים לאורך ולרוחב, ולאחר שישחטנה ינסה ויראה שניתן לקרוע את הבשר לכאן או לכאן, הרי זו טְהוֹרָה. וְאִם לָאו, הרי זו טְמֵאָה, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיַּכִּיר עָרוֹד – חמור הבר, שאף בשרו מהלך שתי וערב, ורק אם מכירו ויודע שהבהמה שמצא אינה ערוד, רשאי הוא לאוכלה. שואלת הגמרא, וְדִילְמָא אִיכָּא מִינָא אַחֲרִינָא דְּדָמֵי לְעָרוֹד – שמא יש מין אחר של בהמות הדומה לערוד בכך שבשרו מהלך שתי וערב. משיבה הגמרא, גְּמִירֵי – כך קיבלו חכמים, דְּלֵיכָּא – שאין שום בהמה נוספת שיש בה סימן זה. ומבררת הגמרא, וְהֵיכִי בָּדִיק – באיזה מקום בבשר הבהמה יש לבדוק אם הוא מהלך שתי וערב, ומבארת, אָמַר אַבַּיֵּי, וְאִיתֵימָא [-ויש אומרים שאמר כן] רַב חִסְדָּא, בְּכַנְפֵי הָעוֹקֵץ – בבשר שתחת עם האליה.
נאמר בתורה (ויקרא ז כה) 'כִּי כָּל אֹכֵל חֵלֶב מִן הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַה' וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת מֵעַמֶּיהָ', ואיסור זה אינו באכילת חֵלֶב מבהמה שהיא עצמה קרבן, אלא אף מבהמת חולין שהיא ממון הבהמות שמקריבים מהם קרבן, אמנם חֵלֶב של חיה טהורה מותר באכילה, והגמרא מבררת עתה כיצד ניתן לדעת מהו מין חיה טהורה ומהו מין בהמה טהורה, לענין זה שֶׁחֵלֶב החיה הטהורה מותר באכילה. אֵלּוּ הֵן סִימָנֵי חַיָּה, לענין זה שֶׁחֶלְבָּהּ מֻתָּר, כָּל שֶׁיֵּשׁ לָהּ קַרְנַיִם, וזו ראיה שאינה בהמה אלא חיה, וּטְלָפַיִם – צפרניים בפרסותיה, וזו ראיה שהיא חיה טהורה, ולא חיה טמאה.
מקשה הגמרא, וַהֲרֵי עֵז, שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַרְנַיִם וּטְלָפַיִם, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, כיון שהוא מין בהמה. מתרצת הגמרא, כְּרוּכוֹת בָּעִינַן – יש צורך שיהיו הקרנים עגולות, כדי שיהיה זה סימן לחיה. ממשיכה הגמרא ומקשה, וַהֲרֵי שׁוֹר, דְקרניו כְּרוּכוֹת – עגולות הן, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, כיון שהוא מין בהמה. מתרצת הגמרא, חַרוּקוֹת בָּעִינַן – יש צורך שיהיו הקרניים מלאות פגמים וחריצים, ורק באופן זה זהו סימן שהיא מין חיה. והבינה עתה הגמרא שדי בסימן של 'חרוקות', ואין צורך שיהיו כרוכות, ולכן חוזרת הגמרא ומקשה, וַהֲרֵי עֵז, דְקרניו חַרוּקוֹת נִינְהוּ, וְחֶלְבּוֹ אָסוּר, כיון שהוא מין בהמה. מתרצת הגמרא, מְפוּצָלוֹת בָּעִינַן – יש צורך שיהיו הקרניים מפוצלות לכמה פיצולים. ממשיכה הגמרא ומקשה אף על סימן זה, וַהֲרֵי צְבִי, דְּאֵין קרניו מְפוּצָלוֹת [וה'צבי' המוזכר כאן אינו מי שאנו מכנים צבי, שהרי צבי זה קרניו מפוצלות], וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר, כיון שהוא מין חיה, הרי שיש חיה טהורה שאין קרניה מפוצלות. מתרצת הגמרא, הַדּוּרוֹת בָּעִינַן – יש צורך שיהיו הקרניים חדות למעלה.
מסיימת הגמרא את הכללים בענין סימן זה של קרניים, הִלְכָּךְ – ולכן, כיון שיש סוגים רבים של קרניים, כָּל הֵיכָא דְּאִיכָּא מְפוּצָלוֹת – אם אנו רואים שהקרניים מפוצלות, לֹא בָּעִינַן מִידֵי אַחֲרִינָא – אין צורך בסימן אחר, אלא די בכך כדי לדעת שזהו מין חיה. לֹא מִיפְצְלֵי – ואם אין הקרניים מפוצלות, בָּעִינַן – יש צורך שיהיו הקרניים חַרוּקוֹת – מלאות פגמים וחריצים, הַדּוּרוֹת – חדות, וּכְרוּכוֹת – ועגולות, וְהוּא דְמִבְלְעֵי חַרָקֲיְיהוּ – ובתנאי שיהיו הפגימות והחריצים תכופים וסמוכים ומובלעים זה בזה. וְהַיְינוּ סְפֵיקָא דְעִיזָא דְכַרְכּוֹז – וזהו הספק שיש במין עז המכונה 'עז כרכוז', שקרניה חרוקות והדורות, והסתפקו האם מחמת כן יש לקבוע שזהו מין חיה, או שמא כיון ששמה 'עז' זהו סימן לכך שהיא מין בהמה. וְהִלְכְתָא – וההלכה בנידון זה, דעִיזָא כַרְכּוֹז מִין חַיָּה הוּא, וְחֶלְבּוֹ מֻתָּר.
ומין חיה ששמו קֶרֶשׁ, אַף עַל פִּי שֶּׁאֵין לוֹ אֶלָּא קֶרֶן אֶחָד, מין חיה הוא וחֶלְבּוֹ מֻתָּר. אָמַר רַב יְהוּדָה, קֶרֶשׁ זה, טַבְיָא דְבֵי עִילָּאֵי – הרי הוא מין צבי המצוי ביער ששמו 'בי עילאי'.
