משנה ד: שְׁלשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ אִשָּׁה וּבִתָּה אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ, הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פוֹטֵר. הָיְתָה אַחַת מֵהֶן אֲסוּרָה עָלָיו אִסּוּר עֶרְוָה, אָסוּר בָּה וּמֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ. אִסוּר מִצְוָה אוֹ אִסּוּר קְדֻשָּׁה, חוֹלְצוֹת וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת:
משנה ד: לאחר שהתבארו הדינים השונים באופן שהיו ארבעה אחים ושנים מהם נשואים שתי אחיות, שאז שתי האחיות נופלות ליבום לפני שני אחים, מבארת משנתנו את הדין באופן שהיו רק שלשה אחים, ושתי האחיות נופלות ליבום לפני אח אחד: שְׁלֹשָׁה אַחִין, ששְׁנַיִם מֵהֶן היו נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, אוֹ שהיו נשואים לשתי נשים אחרות שאסור לישא את שתיהן יחד, כגון אִשָּׁה וּבִתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בִּתָּהּ, אוֹ אִשָּׁה וּבַת בְּנָהּ, ומתו שני האחים שהיו נשואים לשתי האחיות, ונמצא שנפלו לפני האח השלישי לבדו שתי נשים שאינו יכול לישא את שתיהן, כגון שתי אחיות או אשה ובתה, וכיון שהזיקה עצמה מחשיבה כל אחת מהן כאילו היא קצת אשתו, הרי כל אחת מהן אסורה עליו משום 'אחות זקוקתו', או משום 'בת זקוקתו' או 'אם זקוקתו', ולכן הֲרֵי אֵלּוּ חוֹלְצוֹת, כדי שתהיינה מותרות להנשא, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת. וְרַבִּי שִׁמְעוֹן פּוֹטֵר אותן לגמרי אפילו מחליצה, כיון שכשנפלו שתיהן לפני אח אחד הרי הן נחשבות כבר עתה כ'צרות' זו לזו, ונאמר בפסוק (ויקרא יח יח) 'וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר', משעה שנעשו צרות זו לזו, והיינו שנפלו לפניו ליבום, לא יהיו לך ליקוחין [-קידושין] אפילו באחת מהן, וכיון שהן אסורות מן התורה ביבום, אינן צריכות גם חליצה, והרי הן ככל ערוה הנופלת לפניו ליבום, שאינה צריכה לא יבום ולא חליצה. ומדין זה של שתי אחיות למד רבי שמעון גם לשאר איסורים השייכים בשתי נשים יחד, כאשה ובתה. [אמנם באופן שנפלו שתי האחיות או האם ובתה לפני שני אחים, וכמו האופן שבתחילת הפרק, מודה רבי שמעון שהן טעונות חליצה, כיון שאין זיקת שתיהן מופנית לאח אחד, שזהו דבר שאינו יכול להתקיים, אלא הזיקה היא לשני אחים, ששייך שכל אחד ייבם אחות אחת, ולכן שתיהן חייבות בחליצה, ואסורות רק להתייבם, משום שכל אחת מהן היא אחות זקוקתו].
ובאופן זה, ששני האחים שמתו הפילו ליבום את נשותיהן האחיות לפני אח אחד, אם הָיְתָה אַחַת מֵהֶן – מאותן אחיות, אֲסוּרָה עָלָיו אִסּוּר עֶרְוָה, כגון שהיתה בתו, אָסוּר בָּהּ לגמרי, ואינה בפרשת יבום כלל, וּמֻתָּר בַּאֲחוֹתָהּ לגמרי, ואפילו לייבמה, כיון שאינה אחות זקוקה. אבל אם היתה אחת מהן אסורה עליו באִסּוּר מִצְוָה אוֹ אִסּוּר קְדֻשָּׁה, והיינו איסור דרבנן או איסור עשה או לא תעשה שאין בהם כרת, כיון שמן התורה חייבת היא ביבום, ורק מדרבנן אסרו זאת, הרי שתיהן חוֹלְצוֹת, וְלֹא מִתְיַבְּמוֹת.
