שנינו במשנה, 'וְסִימָנֵי הָעוֹף לֹא נֶאֶמְרוּ, אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים כָּל עוֹף דּוֹרֵס טָמֵא', ובמשנה התבארו שלשת סימני הטהרה הנוספים, מלבד זה שאינו דורס, שנתנו חכמים בעופות, והם אצבע יתירה, זפק, קורקבן נקלף. הגמרא מבארת את דינם של שאר העופות שבעולם: אָמַר רַב נַחְמָן, אדם שהָיָה בָּקִי בָּהֶן [-בעופות הטמאים] וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן, אם מצא עוֹף הַבָּא אפילו בְּסִימָן טהרה אֶחָד, הרי זה טָהוֹר, כיון שהוא בקי ויודע שאין זה אחד מהעופות הטמאים שיש להם סימן טהרה אחד, וְאילו אדם שֶׁאֵין בָּקִי בָּהֶן וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן, ומצא עוֹף הַבָּא בְּסִימָן טהרה אֶחָד, הרי זה טָמֵא, כיון שיש לחשוש שמא זהו אחד המינים שאסרה התורה בפירוש, ויש להם סימן טהרה אחד. וּבִשְׁנֵי סִימָנִין – אם מצא עוף שיש לו שני סימני טהרה, הרי זה טָהוֹר, כיון שמלבד העורב אין בין הטמאים עוף שיש לו שני סימני טהרה, וְהוּא – ובתנאי שֶׁיַּכִּיר עוֹרֵב וְכָל מִין עוֹרֵב, שהרי אף להם יש שני סימני טהרה, ואם הוא בקי שאין זה עורב, רשאי לאכול את העוף שמצא.
אָמַר אַמֵימָר, הִלְכְתָא – כך היא ההלכה בנידון זה, עוֹף הַבָּא בְּסִימָן אֶחָד של טהרה, טָהוֹר, ואף למי שאינו בקי בעופות הטמאים ובשמותיהם, וְהוּא דְּלֹא דָרִיס – ובתנאי שמלבד אותו סימן טהרה שבגופו, יהיה בו גם סימן זה שאינו דורס, כיון שאין בין כל העופות הטמאים מי שאינו דורס ויש בו סימן טהרה אחד, מלבד הפרס והעזניה. אָמַר לֵיהּ רַב אַשִׁי לְאַמֵימָר, הָא דְּרַב נַחְמָן מַאי – כיצד תיישב לפי דבריך את דברי רב נחמן, האומר שאין להתיר עוף בסימן טהרה אחד, ומשמע שזהו אפילו כשאינו דורס. אָמַר לֵיהּ אמימר, לֹא שְׁמִיעַ לִי – לא שמעתי את דברי רב נחמן הללו, וביאר את דבריו, כְּלוֹמַר, אף ששמעתי את דבריו, לֹא סְבִירָא לִי – איני סובר כדבריו. וְאִיבָּעֵית אֵימָא – ואם תרצה אבאר לך את הטעם שאיני סובר כרב נחמן, מִשּׁוּם דְהעופות הטמאים שאינם דורסים ויש להם סימן טהרה אחד הם רק פֶּרֶס וְעָזְנִיָּה, ושני עופות אלו לֹא שְׁכִיחֵי בְּיִשּׁוּב – אינם מצויים כלל במקום ישוב בני אדם, ואין לחשוש להם, ולכן המוצא עוף שאינו דורס ויש לו סימן טהרה אחד, רשאי לאוכלו [אמנם 'אמרו הגאונים שמסורת היא בידיהם, שאין מורין להתיר עוף הבא בסימן אחד, אלא אם היה אותו סימן שיקלף קרקבנו ביד. אבל אם אינו נקלף ביד, אף על פי שיש לו זפק או אצבע יתירה, מעולם לא התירוהו'. (רמב"ם)].
תַּנְיָא בברייתא, רַבִּי אוֹמֵר, גָּלּוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם, שֶׁבְּהֵמָה טְמֵאָה מְרוּבָּה מִן הַטְּהוֹרָה, שהרי יש רק עשר מינים של חיות ובהמות טהורות, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בִּטְהוֹרִים, ללמד שכל השאר טמאים. וְכן גלוי וידוע לפניו שעוֹפוֹת טְהוֹרִים מְרוּבִּין עַל הַטְּמֵאִים, לְפִיכָךְ מָנָה הַכָּתוּב בִּטְמֵאִים, ללמד שכל השאר טהורים. מבררת הגמרא, לְמַאי נַפְקָא מִינָהּ – מה יש לנו ללמוד מדבר זה, ומבארת, לְכִדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, וְאָמְרֵי לָהּ [-ויש אומרים מימרא זו כך], אָמַר רַב הוּנָא, אָמַר רַב, מִשּׁוּם רַבִּי מֵאִיר, לְעוֹלָם יִשְׁנֶה אָדָם לְתַלְמִידָיו דֶּרֶךְ קְצָרָה, כפי שעשתה התורה, שבכל מקום נקטה את המינים המועטים.
אָמַר רַבִּי יִצְחָק, עוֹף טָהוֹר, נֶאֱכַל בְּמָסוֹרֶת, כלומר, אם זוכר האדם שראה אדם כשר האוכל עוף זה, או שאמר לו רבו שעוף זה הוא טהור, אינו צריך לבדוק את סימניו, אלא רשאי לאוכלו על פי אותה מסורת. וְנֶאְמַן צַיָּיד עופות לוֹמַר עוֹף זֶה הִתִּיר לִי רַבִּי שלימדני לצוד, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְהוּא – האופן שבו מועילה עדות הצייד בשם רבו הצייד היא בתנאי שֶׁאותו צייד שלימדו היה בָּקִי בָּהֶן [-בעופות הטמאים] וּבִשְׁמוֹתֵיהֶן. ומבארת הגמרא, וְ'רַבּוֹ' שֶׁאָמְרוּ כאן היינו רַבּוֹ צַיָּיד – שלימדו לצוד, ולא רבו שלימדו תורה.
