משנה ו: שְׁלֹשָה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְכָנַס נָשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה, וּשְׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָהּ מַאֲמָר, וָמֵת, נָכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת. שְׁלֹשָה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת הַנָּשׂוּי נָכְרִית, וְכָנַס אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ, וָמֵת, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצְאָה מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה, וּשְׁנִיָּה מִשּׁוּם צָרָתָהּ. עָשָׂה בָה מַאֲמָר, וָמֵת, נָכְרִית חוֹלֶצֶת וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת:
משנה ו: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד מהן נָשׁוּי נָכְרִית – אשה זרה, שאינה אחות של השתים האחרות, ומֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְכָנַס האח הנָשׁוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, ונמצא שעתה יש לו שתי נשים, האחת אחות של אשת האח השני, והאחת זרה, וּמֵת, ונמצא שהניח שתי נשים, שהאחת היא אחותה של אשת האח החי, והשניה היא נכרית, ונפלו שתיהן לפני האח הנשוי לאחות השניה, הָרִאשׁוֹנָה, שנשא בדרך יבום, שהיא אחות של אשת האח החי, יוֹצֵאת – נפטרת מיבום וחליצה מִשּׁוּם שהיא ערוה על האח באיסור אֲחוֹת אִשָּׁה, וּשְּׁנִיָּה, שהיא זרה, נפטרת גם היא מיבום וחליצה, מִשּׁוּם צָרָתָהּ של הערוה, וכפי שלמדנו בתחילת המסכת שגם צרת ערוה נפטרת מיבום וחליצה.
דין נוסף: אם כשמת האח הראשון לא ייבם האח הנשוי נכרית את אשת המת, אלא רק עָשָׂה בָּהּ מַאֲמָר – קידשה קידושין דרבנן, הנעשים לפני הייבום, וּמֵת, ונמצא שהניח אשה זרה שהיתה נשואה לו ממש, ואשה שהיתה מקודשת לו בקידושין דרבנן, שהיא אחות אשתו של האח החי, הרי אותה אחות פטורה לגמרי מיבום וחליצה, שהרי היא ערוה על האח החי משום אחות אשתו, אך הנָכְרִית אינה נחשבת ממש צרתה, שהרי עדיין לא ייבמה אלא רק עשה בה מאמר, ולכן חוֹלֶצֶת, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כיון שמדרבנן היא צרת ערוה, שהרי עשה בה מאמר, שזהו קידושין דרבנן [והיינו כדעת בית הלל במשנה לעיל, שמאמר אינו נחשב קנין גמור].
משנתנו ממשיכה לדון באופנים שונים של שלשה אחים: שְׁלֹשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׁוּי נָכְרִית, ומֵת האח הַנָּשׁוּי נָכְרִית, וְכָנַס אֶחָד מִבַּעֲלֵי האֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ הנכרית, וּמֵת גם אח זה, ונמצא שהניח שתי נשים, שהאחת היא אחותה של אשת האח החי, והשניה היא נכרית, הָרִאשׁוֹנָה יוֹצֵאת מִשּׁוּם אֲחוֹת אִשָּׁה, וכיון שהיא ערוה על האח החי אינה שייכת כלל לפרשת יבום, וּשְּׁנִיָּה יוצאת מִשּׁוּם צָרָתָהּ, שהרי צרת ערוה גם כן פטורה מיבום וחליצה [ודין זה פשוט הוא, והובא משום הדין הבא].
דין נוסף: אם לאחר שמת האח הנשוי נכרית לא ייבמו את אשתו, אלא אחד האחים הנשוי לאחת האחיות עָשָׂה בָּהּ [-בנכרית] מַאֲמָר, שהם קדושין דרבנן, וּמֵת, ונמצא שהניח אשה שהיתה נשואה לו ממש, והיא אחות אשת אחיו החי, ואסורה עליו משום ערוה ואינה בפרשת יבום כלל, והניח גם אשה נכרית שלא היתה אשתו ממש, אלא רק מקודשת לו מדרבנן, הרי אותה נָכְרִית חוֹלֶצֶת, כיון שאינה ממש צרת ערוה, וְלֹא מִתְיַבֶּמֶת, כיון שהיא קצת נחשבת כצרת ערוה, מאחר וכבר קידשה בקידושין דרבנן [וגם אופן זה נשנה רק לדעת בית הלל, שמאמר אינו עושה קידושין גמורים. אבל לדעת בית שמאי, כשעשה מאמר בנכרית נעשית אשתו ממש, וכשמת פטורה היא מיבום וחליצה כיון שהיא צרת אחות אשתו של האח החי].
