משנה ז: הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ, וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָּתוֹ, עַל גַּב הָרֶגֶל, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִגְמוֹר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִגְמוֹר. מִשֶּׁעָבַר הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת עֲזָרָה. עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף לֹא בְּיוֹם חֲמִישִׁי, שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין.
משנתנו מבארת שאף שבשעת הרגל אנו מחשיבים את כל העם כטהורים, אין אנו סומכים על כך לעולם, אלא רק בשעת הרגל עצמו, ומיד לאחר הרגל אנו מחשיבים את הדברים שנגעו בהם עמי הארץ כטמאים, אף שנגיעתם היתה בשעת הרגל: חבר, הנאמן על הטהרה, הַפּוֹתֵחַ אֶת חָבִיתוֹ למכור את יינו בשעת הרגל, וְהַמַּתְחִיל בְּעִסָּתוֹ – מתחיל למוכרה עַל גַּב [-בשעת] הָרֶגֶל, ועולי הרגל, שחלקם עמי הארץ, נגעו ביין ובעיסה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, יִגְמוֹר – רשאי הוא למוכרם בחזקת טהרה אף לאחר הרגל, וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, לֹא יִגְמוֹר למוכרם כטהורים, כיון שלאחר הרגל אנו מחשיבים אותם כטמאים למפרע. אמנם רבי יהודה סובר שאם לא נתיר למוכרם לאחר הרגל יימנעו בני אדם מלהתחיל למכור ברגל מאכל ומשקה, ולא יהיו מזונות מצויים לעולי רגלים, ולכן התיר להמשיך למוכרם לאחר הרגל בחזקת טהורים. כפי שהתבאר, דעת חכמים היא שלאחר הרגל אנו דנים את מגע עמי הארץ כטמאים למפרע, ולכן מִשֶּׁעָבַר – לאחר שהסתיים הָרֶגֶל, הָיוּ מַעֲבִירִין עַל טָהֳרַת עֲזָרָה – היו מעבירים את כלי הקדש שבעזרה ממקומם, לטובלם במקוה, מפני שבזמן הרגל נגעו בהם גם עמי הארץ שבין עולי הרגלים. אמנם אם עָבַר הָרֶגֶל בְּיוֹם שִׁשִּׁי, כלומר שיום האחרון של החג היה יום חמישי בשבוע, לֹא הָיוּ מַעֲבִירִין את כלי הקדש להטבילם ביום שישי, מִפְּנֵי כְּבוֹד הַשַּׁבָּת, שהיו הכהנים טרודים בהכנת צרכי שבת. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אַף אם הסתיים הרגל ביום רביעי, לֹא היו מטבילים את הכלים בְּיוֹם חֲמִישִׁי, כיון שֶׁאֵין הַכֹּהֲנִים פְּנוּיִין לכך, לפי שהם טרודים לפנות את כל הדשן שנערם על המזבח, מחמת קרבנותיהם המרובים של עולי הרגלים.
