ו זְכֹר־רַֽחֲמֶ֣יךָ יְ֭הוָה וַֽחֲסָדֶ֑יךָ כִּ֖י מֵֽעוֹלָ֣ם הֵֽמָּה׃ ז חַטֹּ֤אות נְעוּרַ֨י ׀ וּפְשָׁעַ֗י אַל־תִּ֫זְכֹּ֥ר כְּחַסְדְּךָ֥ זְכָר־לִי־אַ֑תָּה לְמַ֖עַן טֽוּבְךָ֣ יְהוָֽה׃
֍ ֍ ֍
(ו) ממשיך ומבקש עתה, זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ, כפי שריחמת עלי בעת יצירתי, להשלים את בנין אברי גופי כראוי, על אף שבאותו זמן לא עשיתי שום מעשה טוב שמחמתו הייתי ראוי לכך, אלא היה זה רק מכח מידת הרחמים שנהגת בה, וַחֲסָדֶיךָ, והם ההשפעות של השכל והבינה שנתת לי בעת יצירתי, כִּי כל אלו מֵעוֹלָם הֵמָּה – מעת יצירתי נהגת בי במידות אלו, וכשם שבאותו זמן נתת לי את צרכי הגשמיים והרוחניים במתנת חינם וחסד, כך אבקש שתתמיד לתת לי חסדים אלו גם עתה, אף אם אינני ראוי לכך מצד מעשי.
(ז) אמנם, אף שאני מבקש שתזכור את חסדיך ורחמיך הראשונים, אבקש לעומת זאת שחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר, להשוותם לחסד ולרחמים שנהגת בי [כי יגדל החטא והפשע כאשר הוא נעשה לאחר שקיבל האדם טובות גדולות, ובכך נהג בכפיות טובה], שאז יגרמו החטאים להפסקת החסד והחמלה עלי, כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה, כלומר, במידת חסדך תזכור לי רק מה שאתה עשית, והיינו שנהגת עימי ברחמים וחמלה, ואל תזכור מה שאני עשיתי, והיינו שחטאתי ופשעתי לפניך, לְמַעַן טוּבְךָ יְיָ, כי במידת טובך ראוי שתזכור לי את הטוב, ולא את הרע.
