(פסקי ההלכות הם ציטוט מלשון הרמב"ם על ההלכות שנלמדו ברי"ף. במקומות מסוימים יש מחלוקת ראשונים בדבר, ואין לסמוך על הדברים למעשה)
קכט. אלו המינין הנבראין בפירות ובמאכלות אם פרשו ויצאו לארץ אף על פי שחזרו לתוך האוכל מי שאכל מהן כזית לוקה שנאמר לכל השרץ השורץ על הארץ לאסור אלו שפרשו לארץ, אבל אם לא פרשו מותר לאכול הפרי והתולעת שבתוכו.
במה דברים אמורים שהתליע האוכל אחר שנעקר מן הארץ, אבל אם התליע והוא מחובר, אותה התולעת אסורה כאילו פירשה לארץ שעל הארץ נבראת ולוקין עליה, ואם ספק אסורה, לפיכך כל מיני פירות שדרכן להתליע כשהן מחוברין לא יאכל עד שיבדוק הפרי מתוכו שמא יש בו תולעת, ואם שהה הפרי אחר שנעקר שנים עשר חדש אוכל בלא בדיקה שאין תולעת שבו מתקיימת שנים עשר חדש. (הלכות מאכלות אסורות פרק ב הלכות יד-טו)
קל. בעלת חמש רגלים או אין לה אלא שלש רגלים, אם היתה אחת מרגליו וידיו פרסתה עגולה כשל חמור אף על פי שהיא סדוקה ופרוסה, אם היתה ידו או רגלו קלוטה כשל חמור וזהו קלוט האמור בתורה, אם נגממו טלפיה וזכרותן עמהן אף על פי שנשאר מזכרותן מעט קרוב לבשר. (הלכות איסורי מזבח פרק ב הלכה ה)
קלא. בהמה שהיתה חסרה רגל בתחלת ברייתה טרפה, וכן אם היתה יתירה רגל שכל היתר כחסר הוא, אבל אם היו לה שלש ידים או יד אחת מותרת, לפיכך אם נחתך היד שלה מותרת, נחתך הרגל מן הארכובה ולמעלה טרפה, מן הארכובה ולמטה מותרת, באי זו ארכובה אמרו בארכובה שהוא סוף הירך הסמוך לגוף. (הלכות שחיטה פרק ח הלכה יא)
קלב. כל אבר שאמרו חכמים בו שאם ניקב במשהו טרפה כך אם ניטל כולו טרפה, בין שניטל בחולי או ביד בין שנברא חסר, וכן אם נברא בשני איברים מאותו אבר טרפה שכל היתר כנטול הוא חשוב, כיצד ניטל אחד מן המעים או המרה וכיוצא בהן בין בעוף בין בבהמה טרפה, וכן אם נמצא בהן שתי מררות או שני מעים טרפה וכן כל כיוצא בהן, אבל אם ניטל הטחול או שנמצאו שנים מותרת שאינו בכלל המנויין. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה כ)
קלג. המעי היתר שתטרף בו הבהמה הוא היתר מתחלתו ועד סופו עד שנמצאו שני מעים זה בצד זה מתחלה ועד סוף כמעי העוף או שהיה המעי יוצא כענף מן הבד והרי הוא מובדל בין בעוף בין בבהמה, אבל אם חזר ונתערב עם המעי ונעשה אחד משני ראשיו והרי שניהם מובדלין באמצע הרי זו מותרת ואין כאן יתר. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה כא)
קלד. בהמה שאחזה דם או שהיתה מעושנת או מצוננת או שאכלה סם שהורג הבהמה או שתתה מים הרעים הרי זו מותרת, אכלה סם שהורג את האדם או שנשכה נחש וכיוצא בו מותרת משום טריפה ואסורה מפני סכנת נפשות. (הלכות שחיטה פרק י הלכה ח)
קלה. בהמה שהלעיטה דבר שנוקב בני מעיה כגון קורט של חלתית וכיוצא בו טרפה שודאי נוקב, ואם היה ספק נוקב ספק אינו נוקב תבדק, כל אחד מן בני המעים שפסולת המאכל סובבת בהן והן הנקראים דקין שניקב טרפה, ויש מהן מלופפין ומוקפין זו לפנים מזו בעיגול כמו נחש שנכרך ואלו הן הנקראים הדרא דכנתה אם ניקב אחד מהן לחבירו כשירה, שהרי חבירו מגין עליו. (הלכות שחיטה פרק ו הלכה יג)
קלו. סימני בהמה וחיה נתפרשו בתורה והם שני סימנין מפרסת פרסה ומעלת גרה עד שיהיו שניהם, וכל בהמה וחיה שהיא מעלת גרה אין לה שינים בלחי העליון, וכל בהמה שהיא מעלת גרה הרי היא מפרסת פרסה, חוץ מן הגמל, וכל בהמה שהיא מפרסת פרסה היא מעלת גרה חוץ מן החזיר. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה ב)
קלז. לפיכך המוצא בהמה במדבר ואינו מכירה ומצאה חתוכת הפרסות בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שהיא טהורה והוא שיכיר גמל, מצא בהמה שפיה חתוך בודק בפרסותיה אם היא שסועה טהורה והוא שיכיר חזיר, מצא פיה חתוך ורגליה חתוכות בודק בה אחר ששחטה בכנפי העוקץ אם מצא בשרה שם מהלך שתי וערב טהורה והוא שיכיר ערוד שכן הוא בשרו שתי וערב. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה ג)
קלח. שור הבר מין בהמה הוא והקרש אף על פי שאין לו אלא קרן אחת הרי הוא חיה, וכל שיסתפק לך אם הוא מין חיה או מין בהמה חלבו אסור ואין לוקין עליו ומכסין את דמו. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה יב)
קלט. אין לך בכל בהמה וחיה שבעולם שמותר באכילה חוץ מעשרת המינין המנויין בתורה, שלשה מיני בהמה והם: שור שה ועז, ושבעה מיני חיה: איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר, הם ומיניהן כגון שור הבר והמריא שהן ממין השור, וכל העשרה מינין ומיניהם מעלה גרה ומפריס פרסה, לפיכך מי שהוא מכירן אינו צריך לבדוק לא בפה ולא ברגלים.
קמ. אף על פי שכולן מותרין באכילה צריכין אנו להבדיל בין בהמה טהורה וחיה טהורה, שהחיה חלבה מותר ודמה טעון כסוי והבהמה הטהורה חלבה בכרת ואין דמה טעון כסוי. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה ט)
קמא. וסימני חיה מפי השמועה הן, כל מין שהוא מפריס פרסה ומעלה גרה ויש לו קרנים מפוצלות, כגון האיל הרי זה חיה טהורה בודאי, וכל שאין קרניו מפוצלות אם היו קרניו כרוכות כקרני השור וחרוקות כקרני העז ויהיה החרק מובלע בהן והדורות כקרני הצבי הרי זו חיה טהורה, ובלבד שיהיה בקרנים שלשה סימנין אלו כרוכות חרוקות והדורות. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה י)
קמב. סימני עוף טהור לא נתפרש מן התורה, אלא מנה מינין טמאים בלבד ושאר מיני העוף מותרין, והמינין האסורין ארבעה ועשרים הן, ואלו הן: (א) נשר, (ב) פרס, (ג) עזניה, (ד) דאה והיא הראה האמורה במשנה תורה, (ה) איה והיא הדיה האמורה במשנה תורה, (ו) מין האיה שכן כתוב בה למינה מכלל שהוא שני מינין, (ז) עורב, (ח) זרזיר שכן נאמר בעורב למינו להביא את הזרזיר, (ט) יענה, (י) תחמס, (יא) שחף, (יב) נץ, (יג) ושרנקא והוא מין הנץ שכן כתוב בו למינהו, (יד) כוס, (טו) שלך, (טז) ינשוף, (יז) תנשמת, (יח) קאת, (יט) רחמה, (כ) חסידה, (כא) האנפה, (כב) מין האנפה שכן נאמר בה למינה, (כג) הדוכיפת, (כד) העטלף. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה יד)
קמג. כל מי שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן הרי זה אוכל עוף שאינו מהם ואינו צריך בדיקה, ועוף טהור נאכל במסורת, והוא שיהיה דבר פשוט באותו מקום שזה עוף טהור, ונאמן צייד לומר עוף זה התיר לי רבי הצייד, והוא שיוחזק אותו צייד שהוא בקי במינין אלו ובשמותיהן. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכה טו)
קמד. מי שאינו מכירן ואינו יודע שמותיהן בודק בסימנין אלו שנתנו חכמים, כל עוף שהוא דורס ואוכל בידוע שהוא מאלו המינין וטמא, ושאינו דורס ואוכל אם יש בו אחד משלשה סימנין אלו הרי זה עוף טהור ואלו הן: אצבע יתירה, או זפק והיא המוראה, או שהיה קרקבנו נקלף ביד.
לפי שאין בכל אלו המינין האסורין מין שאינו דורס ויש בו אחד משלשה סימנין אלו חוץ מפרס ועזניה ופרס ועזניה אינן מצויין בישוב אלא במדברות איי הים הרחוקות עד מאד שהן סוף הישוב. (הלכות מאכלות אסורות פרק א הלכות טז-יז)
קמה. לעולם ירבה אדם בשתיקה ולא ידבר אלא או בדבר חכמה או בדברים שצריך להם לחיי גופו, אמרו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטלה כל ימיו, וזו היא שיחת רוב כל אדם, ואפילו בצרכי הגוף לא ירבה אדם דברים, ועל זה צוו חכמים ואמרו כל המרבה דברים מביא חטא, ואמרו לא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה, וכן בדברי תורה ובדברי חכמה יהיו דברי האדם מעטים ועניניהם מרובים, והוא שצוו חכמים ואמרו לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה, אבל אם היו הדברים מרובין והענין מועט הרי זו סכלות ועל זה נאמר כי בא החלום ברוב ענין וקול כסיל ברוב דברים. (הלכות דעות פרק ב הלכה ד)
