משנה ו: הַגַּבָּאִין שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁהֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, לֹא נָגַעְנוּ. וּבִירוּשָׁלַיִם נֶאֱמָנִין עַל הַקֹּדֶשׁ, וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל אַף עַל הַתְּרוּמָה:
כלי חרס אינם נטמאים בנגיעת טמא בחלקם החיצוני, אלא רק אם היתה הטומאה באויר הפנימי של כלי החרס. משנתנו דנה באופן שהיה הכלי ביד עמי הארץ, ואין ידוע אם נגעו בחלקו הפנימי: הַגַּבָּאִין של המלך שגובים את המס, והם עמי הארץ, שֶׁנִּכְנְסוּ לְתוֹךְ הַבַּיִת כדי לקחת משכונות על חובות מיסים שיש על בעל הבית, וְכֵן הַגַּנָּבִים שֶׁחזרו בתשובה והֶחֱזִירוּ אֶת הַכֵּלִים שגנבו, נֶאֱמָנִין לוֹמַר, לֹא נָגַעְנוּ בחלקו הפנימי של כלי החרס, והוא נשאר בטהרתו. כפי התבאר לעיל, כלי חרס קטנים הנמצאים מהמודיעית ולפנים, נאמנים הקדרים לומר שהם טהורים לקודש, עתה מבארת המשנה שבירושלים עצמה הקילו יותר: וּבִירוּשָׁלַיִם, נֶאֱמָנִין עַל כל כלי החרס שהם טהורים לענין הַקֹּדֶשׁ, בין כלים גדולים ובין כלים קטנים, כיון שאין עושים כבשן בירושלים ליצירת כלי חרס, ואין בשר הקודש נאכל אלא בירושלים, ואין אפשרות להשתמש בכלים אלו אם לא נסמוך על מביאי הקדרות ונאמינם שהכלים טהורים [ואילו כלים קטנים, הנצרכים יותר לכל אדם, הקילו להאמין אף מהמודיעית ולפנים, כמבואר במשנה ה'], אבל לענין תרומה, הנאכלת בכל מקום, לא האמינום חכמים. וּבִשְׁעַת הָרֶגֶל, שכל ישראל מתאספים לירושלים, האמינו לכל אדם ועל כל הכלים אַף עַל הַתְּרוּמָה, כיון שכל אדם מטהר עצמו בעלייתו לרגל.
