משנה ו: עֶשֶׂר נְטִיעוֹת מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה. הָיוּ עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה וּמֻקָּפוֹת עֲטָרָה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן:
משנה ו: במשניות לעיל התבאר דינו של 'שדה אילן' כאשר יש בו עצים גדולים, ומשנתנו מבארת את הדין באופן שיש בשדה נטיעות רכות: היו עֶשֶׂר נְטִיעוֹת רכות מְפֻזָּרוֹת בְּתוֹךְ בֵּית סְאָה, חוֹרְשִׁין כָּל בֵּית סְאָה בִּשְׁבִילָן, עַד רֹאשׁ הַשָּׁנָה, ואפילו אם אינן ראויות לעשות פירות כלל עדיין, כיון שאם לא יחרשו את השדה עבורם, ייפסדו. אמנם אם הָיוּ אותן עשר נטיעות עֲשׂוּיוֹת שׁוּרָה, וְכן אם היו מֻקָּפוֹת עֲטָרָה – מוקפות גדר שהוא פחות מבית סאה, אֵין חוֹרְשִׁין לָהֶם אֶלָּא לְצָרְכָּן, והיינו מסביב לכל אילן כמלא מקומו של אורה וסלו.
