משנה ח: כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה, מַטְבִּילִין אֶת הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן וּתְטַמְּאוּהוּ. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ טְעוּנִין טְבִילָה, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַרְקַע, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין.
משנתנו מבארת כיצד היו שומרים על טהרת הכלים במקדש: כֵּיצַד מַעֲבִירִים עַל טָהֳרַת עֲזָרָה, לאחר הרגל היו מַטְבִּילִין אֶת כל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, וְאוֹמְרִין לָהֶם – לכהנים עמי הארץ שהיו נכנסים להיכל כדי להשתחוות, הִזָּהֲרוּ שֶׁלֹּא תִגְּעוּ בַּשֻּׁלְחָן וּתְטַמְּאוּהוּ, וטעם הזהירות בשולחן דווקא, כיון שאת כל הכלים שנטמאו ניתן להניח אחרים תחתיהם ולהטבילם, מלבד השולחן, שנאמר 'וְנָתַתָּ עַל הַשֻּׁלְחָן לֶחֶם פָּנִים לְפָנַי תָּמִיד', ואסור שיהיה אפילו רגע אחד שאין השולחן מונח במקומו. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, יֵשׁ לָהֶם שְׁנִיִּים וּשְׁלִישִׁים, שֶׁאִם נִטְמְאוּ הָרִאשׁוֹנִים, יָבִיאוּ שְׁנִיִּים תַּחְתֵּיהֶן, ואם נטמאו השניים, יביאו שלישיים. כָּל הַכֵּלִים שֶׁהָיוּ בַּמִּקְדָּשׁ, טְעוּנִין טְבִילָה לאחר הרגל, וכמו שהתבאר שעשו כן מחשש לנגיעת עמי הארץ בכלים, חוּץ מִמִּזְבַּח הַזָּהָב וּמִזְבַּח הַנְּחֹשֶׁת, מִפְּנֵי שֶׁהֵן כַּקַרְקַע, שנאמר לגבי מזבח הנחושת 'מזבח אדמה', הרי אמרה תורה שהוא כקרקע, ובמקום אחר כתוב 'את המזבחות', הרי שהשוותה התורה את מזבח הזהב למזבח הנחושת, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, הטעם שאין המזבחות צריכים טבילה, הוא מִפְּנֵי שֶׁהֵן מְצֻפִּין, וכל כלי מצופה אינו מקבל טומאה, וממילא נשארים הם תמיד טהורים.
הדרן עלך מסכת חגיגה
