משנה ז: שְׁלשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, מֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, וְכָנַס נָשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל שֵׁנִי, וְאַחַר כָּךְ מֵת נָשׂוּי נָכְרִית, הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית, הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אֶחָת. שְׁלשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, גֵּרֵשׁ אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמֵת נָשׂוּי נָכְרִית, וּכְנָסָהּ הַמְגָרֵשׁ, וָמֵת, זוֹ הִיא שֶׁאָמְרוּ, וְכֻלָּן שֶׁמֵּתוּ אוֹ נִתְגָּרְשׁוּ, צָרוֹתֵיהֶן מֻתָּרוֹת:
משנה ז: משנתנו מבארת עתה שאשה שבשעה שמת בעלה היתה אסורה על היבם באיסור ערוה, גם אם אחר כך הסתלקה סיבת האיסור, נשארת היא באיסורה על היבם לעולם: שְׁלֹשָׁה אַחִין, שְׁנַיִם מֵהֶם נְשׂוּאִים שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, ומֵת אֶחָד מִבַּעֲלֵי אֲחָיוֹת, והרי אשתו אסורה על האח שנשוי לאחותה, וְלכן כָנַס בתורת יבום האח הנָשׂוּי נָכְרִית אֶת אִשְׁתּוֹ, ונמצא עתה שיש לו שתי נשים, האחת היא אחות אשתו של האח השני, ואחת נכרית. וּלאחר מכן מֵתָה אִשְׁתּוֹ שֶׁל האח השֵׁנִי, שהיא אחותה של אותה יבמה שנשא הנשוי נכרית, ועתה כבר אינה 'אחות אשה' [שהרי לאחר שמתה האשה, מותר בעלה באחותה], וְאַחַר כָּךְ מֵת הנָשׂוּי נָכְרִית, והניח ליבום את אותה נכרית, והניח גם את אחות אשתו המתה של האח שנשאר חי, אף על פי שכעת אין סיבה לאוסרה משום 'אחות אשה', שהרי אשתו שהיא אחותה כבר מתה קודם לכן, מכל מקום הֲרֵי זוֹ אֲסוּרָה עָלָיו עוֹלָמִית, והטעם לכך, הוֹאִיל וְנֶאֶסְרָה עָלָיו שָׁעָה אַחַת – כיון שבשעה שמת האח הראשון, שהיה נשוי לאחות אשתו, היתה אשתו חיה, ונאסר עליו לייבם את אחותה מחמת שהיא ערוה, ובאותו זמן נאסרה עליו משום 'אשת אחיו שלא במקום מצוה', נשאר איסור זה לעולם, ואפילו כשמת האח השני ונפלה לפניו פעם שניה ליבום, ועל אף שבאותו זמן שנפלה פעם שניה כבר לא היתה אחות אשתו, שהרי אשתו מתה קודם לכן, מכל מקום נשאר עליה לעולם איסור 'אשת אח' מזמן שנפלה ליבום מהאח הראשון.
עתה מבארת המשנה שרק מי שהיתה ערוה או צרת ערוה בשעה שנפלה ליבום, פטורה מיבום וחליצה, אבל מי שהיתה בתחילה צרת ערוה, אבל בשעה שמת בעלה ונפלה ליבום לא היתה צרת ערוה, חייבת ביבום וחליצה: שְׁלֹשָׁה אַחִים, שְׁנַיִם מֵהֶן נְשׂוּאִין שְׁתֵּי אֲחָיוֹת, וְאֶחָד נָשׂוּי נָכְרִית, וגֵרֵשׁ אֶחָד מִבַּעֲלֵי האֲחָיוֹת אֶת אִשְׁתּוֹ, וּמֵת הנָּשׂוּי נָכְרִית, וּכְנָסָהּ הַמְּגָרֵשׁ – ייבם את הנכרית אותו אח שגירש את אשתו [שהיא אחת משתי האחיות], וּמֵת גם אח זה ללא בנים, והניח את הנכרית ליבום, זוֹ הִיא ההלכה שֶׁאָמְרוּ, וְכֻלָּן – כל אותן עריות שפוטרות את צרותיהן, שֶׁמֵּתוּ אוֹ נִתְגָרְשׁוּ קודם שנפלו ליבום, צָרוֹתֵיהֶן מוּתָּרוֹת, ואף כאן מותרת אותה נכרית להתייבם לאח הנשוי לאחות, כיון שנכרית זו מעולם לא היתה צרה לאחות אשתו, ואף שהיתה נשואה לאותו אח שנשא בתחילה את האחות, כיון שגירש את האחות תחילה ואחר כך נשא את הנכרית ומת, אין הנכרית נחשבת כלל כצרת ערוה, ומתייבמת או חולצת, ככל אשה שנפלה ליבום.
