גמרא
שנינו במשנה בין סימני החגבים הטהורים, 'וכנפיו חופים את רובו'. מבררת הגמרא, מַאי – כיצד משערים את 'רוּבּוֹ', ומביאה בזה מחלוקת, אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, יש צורך שיחפו כנפיו את רוֹב אָרְכּוֹ של החגב. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים, שיש צורך שיחפו את רוֹב הֵיקֶּפוֹ. מסיקה הגמרא, אָמַר רַב פָּפָּא, הִילְכָּךְ – כיון שנחלקו בדין זה, בָּעִינַן גם רוֹב אָרְכּוֹ וְגם רוֹב הֵיקֶּפוֹ.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, חגב שאֵין לוֹ עַכְשָׁיו רגלים או כנפיים או קרסולים שהם סימני טהרה, וְעָתִיד לְגַדֵּל אַחַר זְמַן, כדרך כל בני מינו, כְּגוֹן הַזַּחַל הַזֶּה [-מין חגב שכך שמו], מֻתָּר לאוכלו. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בְּרַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, יש ללמוד זאת מכך שנאמר בפסוק 'אֲשֶׁר לוֹ כְרָעַיִם מִמַּעַל לְרַגְלָיו', וה'כתיב' בתורה הוא 'אשר לא כרעים', ובא הכתוב ללמד בכך שכתוב 'לא' ונקרא 'לו', שאַף עַל פִּי שֶּׁאֵין לוֹ עַכְשָׁיו כרעים, וְעָתִיד לְגַדֵּל אַחַר זְמַן, הרי הוא כשר, וגילתה התורה כלל זה בכרעים, והוא הדין לשאר סימני טהרה שבחגבים.
שנינו במשנה, 'וּבַדָּגִים, כָּל שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת' וְכוּ'. תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, דג שאֵין לוֹ עַכְשָׁיו סנפיר או קשקשת, וְעָתִיד לְגַדֵּל אַחַר זְמַן, כְּגוֹן הַסּוֹלְתָּנִית וְהָאַפִין [-מיני דגים טהורים, שבקטנותם אין להם סימני טהרה], מֻתָּר לאוכלם. וכן אם יֵשׁ לוֹ עַכְשָׁיו סנפיר וקשקשת, וְעָתִיד לְהַשִׁירָן בְּשָׁעָה שֶׁעוֹלֶה מִן הַיָּם, כְּגוֹן מיני דגים ששמם אַקוּנָס וְאַכְסְפַּתִּית וְאַטוּנָס, שדרכם להשיר את קשקשיהם כשהם עולים מהים, מֻתָּר [ואף שכאן אין פסוק הנדרש לכך, יתכן שיש ללמוד זאת ממה שנאמר לשון 'אין לו', ויש לדרוש זאת שיש לעיין עליו ולבודקו אם יש לו בזמן כל שהוא סנפיר וקשקשת, ואם כן הרי הוא מותר].
אומרת הגמרא כלל נוסף בדגים טהורים, וְכָל דג שֶׁיֵּשׁ לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, ודאי שיֵשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְיֵשׁ דג שֶׁיֵּשׁ לוֹ סְנַפִּיר, וְאֵין לוֹ קַשְׂקֶשֶׂת, ולכן כל דג שיש לו קשקשת מותר באכילה, שבודאי יש לו סנפיר.
נאמר בתורה לגבי סימני דגים (ויקרא יא ט-יא), 'אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם, כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם, בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, אֹתָם תֹּאכֵלוּ. וְכֹל אֲשֶׁר אֵין לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים, מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם, שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ'. הגמרא מביאה ברייתא הדורשת את הפסוקים הללו: תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, מִמַּשְׁמָע שֶׁנֶּאֱמַר – הרי מכך שאמרה התורה בתחילה אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ סנפיר וקשקשת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שלֹא תֹאכַל אֶת שֶּׁאֵין לוֹ, וּמִמַּשְׁמַע שֶׁנֶּאֱמַר אַל תֹאכַל את שֶּׁאֵין לוֹ סנפיר וקשקשת, שׁוֹמֵעַ אֲנִי אֱכוֹל אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ, וְאם כן לָמָּה נִשְׁנוּ – מדוע חזרה התורה וכתבה את שני צדדי הדברים, גם את ההיתר לאכול דגים שיש להם סימני טהרה, וגם את האיסור לאכול דגים שאין להם סימני טהרה. ומבארת הברייתא, לַעֲבוֹר עֲלֵיהּ בַּעֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה – כדי לחייב את האוכל דגים טמאים גם בביטול מצוות עשה, וגם בעבירה על איסור לא תעשה.
