משנה ז: שְׁנֵי אַחִין, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, עֲשָׂאָן לְשָׂכָר, הַשָּׂכָר לָאֶמְצַע. עֲשָׂאָן לְעַצְמָן, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבָּד. שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ בְעִיר אַחַת, שֵׁם אֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן וְשֵׁם אַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב. נִמְצָא לְאֶחָד בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שְׁטָרוֹ שֶׁל יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ, יְשָׁלֵשׁוּ. וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, יִכְתְּבוּ סִימָן. וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן. הָאוֹמֵר לִבְנוֹ, שְׁטָר בֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן פְּרוּעִין. נִמְצָא לְאֶחָד שָׁם שְׁנַיִם, הַגָּדוֹל פָּרוּעַ וְהַקָּטָן אֵינוֹ פָרוּעַ. הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְאִם אָמַר עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב. וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה וְיַחֲזִיר אֶת אִשְׁתּוֹ:
משנתנו עוסקת באחים שירשו את אביהם, ואין להם אפשרות שימוש שוה בנכסים שירשו:
שְׁנֵי אַחִין שירשו את אביהם, אֶחָד עָנִי וְאֶחָד עָשִׁיר, וְהִנִּיחַ לָהֶן אֲבִיהֶן בירושה מֶרְחָץ וּבֵית הַבַּד, אם עֲשָׂאָן האב לְשָׂכָר – כדי להרויח מכך ממון, ולא להשתמש בעצמו, הרי הם משכירים את המרחץ ואת בית הבד, והַשָּׂכָר לָאֶמְצַע – לשניהם יחד, ואין העשיר יכול לומר לעני השכר את חלקך לבד, ואני אשתמש בחלקי. אבל אם עֲשָׂאָן האב לְעַצְמָן, הֲרֵי הֶעָשִׁיר אוֹמֵר לֶעָנִי, קַח לְךָ עֲבָדִים וְיִרְחֲצוּ בַמֶּרְחָץ, קַח לְךָ זֵיתִים וּבֹא וַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבָּד, והגם שאין לעני אפשרות לעשות זאת בפועל, אין זה מגרע את כוחו של העשיר, ויכול העשיר להשתמש במרחץ ובבית הבד לעצמו.
המשנה דנה עתה בענין שני בני אדם ששמותיהם שוים:
שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ דרים בְעִיר אַחַת, שֵׁם האֶחָד יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, וְגם שֵׁם האַחֵר יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן, אֵין יְכוֹלִין לְהוֹצִיא שְׁטָר חוֹב זֶה עַל זֶה, כיון שאם ייכתב בשטר שיוסף בן שמעון חייב ליוסף בן שמעון, אי אפשר להוכיח מי מהם המלוה ומי מהם הלוה [והגם שהשטר ביד אחד מהם, יכול חבירו לטעון שנתן לו את השטר לאחר שפרע לו את החוב], וְלֹא אַחֵר יָכוֹל לְהוֹצִיא עֲלֵיהֶן שְׁטָר חוֹב, כיון שאינו יכול להוכיח מי משניהם הוא הלוה. נִמְצָא לְאֶחָד – ללווה בֵּין שְׁטָרוֹתָיו שובר שכתוב בו שְׁטָרוֹ שֶׁל מלוה ששמו יוֹסֵף בֶּן שִׁמְעוֹן פָּרוּעַ, ושניהם הלוו לו מעות, שְׁטָרוֹת שְׁנֵיהֶן פְּרוּעִין, כיון שיכול הוא לדחות כל אחד מהם ולומר ששטרו פרוע. כֵּיצַד יַעֲשׂוּ אותם אנשים כדי שיידעו במי המדובר, יְשָׁלֵשׁוּ – יכתבו שלשה דורות, ושם הסב שונה. וְאִם הָיוּ מְשֻׁלָּשִׁים, שאף שם הסב שוה, יִכְתְּבוּ סִימָן כל שהוא, כגון שאחד מהם גבוה או נמוך, יכתבו כן בשטר. וְאִם הָיוּ מְסֻמָּנִין – שוים גם בסימניהם, יִכְתְּבוּ כֹּהֵן, אם היה אחד מהם כהן וחבירו אינו כהן.
הָאוֹמֵר לִבְנוֹ לפני מותו, שְׁטָר אחד מאלו שבֵּין שְׁטָרוֹתַי פָּרוּעַ, וְאֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶהוּ, שְׁטָרוֹת כֻּלָּן בחזקת פְּרוּעִין מספק, ואינו יכול לגבות בשום שטר. נִמְצָא לְלוה אֶחָד שָׁם שְׁנַיִם – שני שטרות, וכיון שאמר האב שרק שטר אחד פרוע, בודאי יש עליו שטר אחד שאינו פרוע, הַגָּדוֹל בחזקת פָּרוּעַ וְהַקָּטָן בחזקת שאֵינוֹ פָרוּעַ, כיון שאת הסכום שכתוב בשטר הקטן הוא חייב בודאי, או מחמת שהקטן אינו פרוע או מחמת שהגדול אינו פרוע, ואינו יכול לגבות ממנו את הסכום שבגדול מספק.
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ עַל יְדֵי עָרֵב, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב עד שיתבע את הלוה תחילה, ורק לאחר שתבעו בדין, והתחייב, ואין לו מהיכן לשלם, גובה מהערב. וְאִם אָמַר המלוה בתחילה, הריני מלוה עַל מְנָת שֶׁאֶפָּרַע מִמִּי שֶׁאֶרְצֶה, מהלוה או מהערב, יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב אפילו קודם שתבע את הלוה. רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, אִם יֵשׁ נְכָסִים לַלֹּוֶה, בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ – אפילו אם התנה שיגבה ממי שירצה, לֹא יִפָּרַע מִן הֶעָרֵב לפני שתבע את הלוה.
וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר, הֶעָרֵב לָאִשָּׁה בִּכְתֻבָּתָהּ, שהתחייב שאם לא יפרע לה הבעל את כתובתה, ישלם הוא, וְהָיָה בַעְלָהּ מְגָרְשָׁהּ – עומד לגרשה, ואין לבעל ממון לשלם את כתובתה, ויודע הערב שתתבענו האשה, יַדִּירֶנָּה הֲנָאָה – אינו צריך לשלם עד שידיר הבעל את אשתו שלא תהנה ממנו, והטעם לכך, שֶׁמָּא יַעֲשׂוּ קְנוּנְיָא עַל נְכָסִים שֶׁל זֶה, שיגרשנה הבעל על דעת להחזירה, ותתבע את כתובתה, והבעל יוכיח שאין לו ממון לשלם, ותתבע האשה את הערב, וּלאחר שישלם הערב לאשה את כתובתה, יַחֲזִיר הלה אֶת אִשְׁתּוֹ, וישתמשו שניהם בממונו של הערב.
