אָמַר רַב הוּנָא, לֹא לִישְׁפֵּי אִינִישׁ שִׁיכְרָא בְּצִיבְתָּא בְּאוּרְתָּא – לא ישפוך אדם שיכר של תמרים, דרך מסננת של קשים ועצים דקים, בלילה, כיון שבשיכר זה מצויים תולעים, ויש לחשוש דִּילְמָא פָּרֵישׁ מִמָנָא לְצִיבְתָּא – שמא תפרוש תולעת מהשיכר שבכלי לאותם קשים ועצים, וְחָזַר ונפיל לְכָּסָא – ותחזור ותיפול לכוס שהוא שותה בה את השיכר, ויהיה סבור שלא פרשה התולעת מהכלי של השיכר ומותרת באכילה, ובאמת פרשה לאותם עצים וקשים, וּכשאוכל אותה קָא עָבַר מִשּׁוּם 'שֶׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ', שהרי כבר היתה התולעת על אותם קשים, ונחשבת היא כמי שהיתה על הארץ לענין זה.
תמהה הגמרא, אִי הֲכִי – אם כך, שגם אם לא פרשה התולעת אל הארץ ממש, אלא על העצים הללו, גם כן נחשבת היא כמי ששרצה על הארץ ואסורה באכילה, בְּגוֹ חֲבִיתָא נַמִּי – גם כשהיא עדיין בתוך החבית יש לאוסרה באכילה, כיון שיש לחשוש דִּילְמָא פָּרֵישׁ לְדוֹפְנָא דְּמָנָא – שמא פרשה התולעת ויצאה מתוך השיכר אל דופן הכלי, וְהָדַר נָפִיל – וחזרה ונפלה לתוך השיכר. מתרצת הגמרא, הָתָם – שם, באופן שפרשה אל הדופן ונפלה, הָיִינוּ רְבִיתֵיהּ – זו דרך גדילתו, ואין זה נחשב ששרץ על הארץ. ומוכיחה זאת הגמרא, וּמְנָא תֵּימְרָא – ומנין יש לנו לומר דְּשַׁנִּי מָקוֹם רְבִיתֵיהּ – ששונה הדבר כשהתולעת פורשת ממקום למקום באופן שכך היא דרך גדילתה, דְּתַנְיָא – שכך שנינו בברייתא, מִנַּיִן לְרַבּוֹת שִׁיחִין וּמְעָרוֹת, שֶׁשּׁוֹחֶה וְשׁוֹתֶה בָּהֶן וְאֵינוֹ נִמְנַע מחשש שיבלע שרצי המים, תַּלְמוּד לוֹמַר 'מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם', אַמַּאי – ומדוע מותר לשתות באופן זה, וְנֵיחוּשׁ דִּילְמָא פָּרֵישׁ לְדוֹפְנָא דְבִּירָא – והרי יש לחשוש שמא פרש אחד משרצי המים לדפנות הבור, וְהָדַר נָפִיל לְבִירָא – וחזר ונפל לבור, אֶלָּא ודאי צריך לומר דהַיְינוּ רְבִיתַיְיהוּ – שזו דרך גדילתם, הָכִי נַמֵּי – ואף כאן יש לומר דהָיִינוּ רְבִיתַיְיהוּ. אָמַר לֵיהּ רַב חִסְדָּא לְרַב הוּנָא, תַּנְיָא דִמְסֲיֵיעַ לְךָ – שנינו ברייתא המסייעת לדבריך, שכך שנינו בה, נאמר בפסוק 'וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ', בא הכתוב לְרַבּוֹת יַבְחוּשִׁין שֶׁסִינְנָן, שאף הם אסורים באכילה, ומשמע מהברייתא שקודם הסינון אין איסור באכילתם, והיינו כיון שעדיין לא שרצו על הארץ.
אָמַר שְׁמוּאֵל, קִישׁוּת שֶׁהִתְלִיעַ בְּאִיבֵיהּ – קישוא שהתליע בעודו מחובר לקרקע, התולעים שבו אֲסוּרִין מִשּׁוּם 'שֶׁרֶץ הַשּׁוֹרֵץ עַל הָאָרֶץ', כיון שהקישות עצמו מחוברת לארץ, והתולעים שבו נחשבים כשורצים על הארץ, אך אם התליע לאחר שנתלש, אין התולעים שבו נאסרים עד שישרצו על הארץ.
תַּנְיָא בברייתא, נאמר בפסוק 'שרץ השורץ עַל הָאָרֶץ', בא הכתוב לְהוֹצִיא מכלל האיסור זִיזִין [-מין יתושין] שֶׁמצויים בָּעֲדָשִׁים, וְיַתּוּשִׁין שֶׁבַּאֲכְלוּסִין [-מין קטנית], וְתוֹלַעַת שֶׁבַּתְּמָרִים וּגְרוֹגְרוֹת, שכל אלו לא שרצו על הארץ ואין איסור באכילתם, וְהָנֵי מִילֵּי דְאִיתְּלִיעַ – והיתר זה הוא רק כשהתליעו בְּתָלוּשׁ, שמעולם לא שרצו על הארץ, אֲבָל הִתְּלִיעַ בִּמְחֻבָּר, אָסוּר, כיון דְקַיְמָא לָן כִּשְׁמוּאֵל, שפרי המתליע בעודו מחובר לארץ, נחשבים התולעים כשורצים על הארץ.
בָּעֵי [-הסתפק] רַב יוֹסֵף, פֵּירְשָׁהּ התולעת לאחר שמֵתָה, מַהוּ, האם נאסרה באכילה או לא. וכן אם פירשה מִקְּצָתָהּ לארץ, ומקצתה נשארה בפרי, מַהוּ, האם נחשב הדבר כאילו פירשה כולה ונאסרה, או לא. פירשה לָאֲוִיר הָעוֹלָם ולא הגיעה לארץ, מַהוּ, תֵּיקוֹ – נשארו שאלות אלו בספק, ולא נפשטו.
בָּעֵי רַב אַשִׁי, פֵּירְשָׁהּ התולעת מתוך תמרה אחת עַל גַּבֵּי תְּמָרָה אחרת, מַהוּ, האם נחשב הדבר כאילו שרצה על הארץ ונאסרה, או לא. תֵּיקוֹ. מבאר הרי"ף את ההלכה בנידונים אלו, וְכָל תֵּיקוֹ דְאִיסוּרָא – כל ספק בענין איסור שלא נפשט, לְחוּמְרָא – יש להחמיר בו מספק.
