משנה ח: הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים. עַל יְדֵי עֵדִים, גוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. הוֹצִיא עָלָיו כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְאָמַר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס, אֵינוֹ גוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ, לָמָּה. אָמַר לוֹ, הֲרֵי הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד בַּשּׁוּק וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ וְאָמַר לוֹ הַנַּח לוֹ, פָּטוּר, שֶׁלֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב, הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ, חַיָּב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ. אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ. וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס:
הַמַּלְוֶה אֶת חֲבֵרוֹ בִּשְׁטָר שעדים חתומים בו, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים – מקרקעות שמכר הלוה ללקוחות לאחר זמן ההלואה, ואפילו אם לא נכתב בשטר בפירוש שיגבה ממשועבדים, אנו אומרים שטעות סופר היא זו, ובודאי היתה ההלואה על דעת כן שיגבה ממשועבדים. המלוה את חבירו שלא בשטר, אלא עַל יְדֵי עֵדִים המעידים על כך בעל פה, גוֹבֶה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין – נכסים שביד הלוה עצמו, כיון שאין קול ופרסום להלואה הנעשית ללא שטר, ולא היו הלקוחות צריכים להזהר ולהמנע מלקנות נכסים אלו, ואם יגבה מהם נמצא שהפסידו שלא כדין. הוֹצִיא עָלָיו המלוה כְּתַב יָדוֹ שֶׁהוּא חַיָּב לוֹ, ואין עדים חתומים בו, גּוֹבֶה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין.
עָרֵב הַיּוֹצֵא לְאַחַר חִתּוּם שְׁטָרוֹת – ערב שחתם את ערבותו בשטר לאחר חתימות העדים, ונמצא שאין חתימותיהם מתייחסות אל ערבותו, ונמצא שיש עדים על ההלואה ואין עדים על הערבות, אם בא המלוה לגבות מנכסי הערב, גּוֹבֶה רק מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין, כיון שלגבי הערב הרי זה כשטר שאין בו עדים. מַעֲשֶׂה כזה בָא לִפְנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, וְאָמַר, גּוֹבֶה מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ בֶּן נַנָּס, אֵינוֹ גוֹבֶה לֹא מִנְּכָסִים מְשֻׁעְבָּדִים וְלֹא מִנְּכָסִים בְּנֵי חוֹרִין. אָמַר לוֹ רבן גמליאל, לָמָּה אינו גובה מנכסים בני חורין. אָמַר לוֹ בן ננס, הֲרֵי זה דומה למלוה הַחוֹנֵק אֶת אֶחָד – הלוה בַּשּׁוּק, וּמְצָאוֹ חֲבֵרוֹ, וְאָמַר לוֹ למלוה הַנַּח לוֹ ואני אשלם לך, והניח לו, פָּטוּר אותו אדם מלשלם למלוה, שֶׁהרי לֹּא עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ – לא הלוה לו מחמת שהאמין לו שישלם, שהרי רק עתה, לאחר שלא פרע אמר לו שיניח לו והוא ישלם, והוא הדין בערב החתום לאחר העדים, שכיון שכבר נעשתה ההלוואה וחתמו העדים קודם לכן, הרי זו ראיה שלא הלוה לו מחמת שסמך על הערב, ובאופן כזה אין הערב חייב לשלם דבר. אֶלָּא אֵיזֶהוּ עָרֵב שֶׁהוּא חַיָּב, כגון שאמר הערב למלוה קודם ההלואה, הַלְוֵהוּ וַאֲנִי נוֹתֵן לְךָ את דמי החוב, באופן זה חַיָּב, שֶׁכֵּן עַל אֱמוּנָתוֹ הִלְוָהוּ.
אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, הָרוֹצֶה שֶׁיַּחְכִּים, יַעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, שֶׁאֵין לְךָ מִקְצוֹעַ [-פינה] בַּתּוֹרָה גָּדוֹל מֵהֶן, שֶׁהֵן כְּמַעְיָן הַנּוֹבֵעַ, שנתנה התורה רשות בדיני ממונות לאדם לפסוק לפי סברתו, לשקול ולדקדק בדברים לפי עיונו, וְהָרוֹצֶה שֶׁיַּעֲסוֹק בְּדִינֵי מָמוֹנוֹת, יְשַׁמֵּשׁ אֶת שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.
הדרן עלך מסכת בבא בתרא
