פרק ב, משנה א: עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עֶרֶב שְׁבִיעִית. עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים לִטַּע בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן עַד הַפֶּסַח, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן עַד עֲצֶרֶת:
פרק ב, משנה א: בפרק הקודם התבארו דיני חרישה בשנה השישית בשדה אילן, ומשנתנו מבררת דינים אלו לגבי שדה תבואה: עַד אֵימָתַי חוֹרְשִׁין בִּשְׂדֵה הַלָּבָן [-שדה תבואה או קטניות] בעֶרֶב שְׁבִיעִית, עַד שֶׁתִּכְלֶה הַלֵּחָה – עד שתתייבש הלחלוחית של מי הגשמים, כָּל זְמַן שֶׁבְּנֵי אָדָם חוֹרְשִׁים כדי לִטַּע קישואים ודלועים בַּמִּקְשָׁאוֹת וּבַמִּדְלָעוֹת, אך לאחר מכן כבר נראה הדבר כאילו חורש לצורך השנה השביעית, והדבר אסור. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, אם יהיה הדבר תלוי בכילוי לחלוחית הקרקע, נָתַתָּ תּוֹרַת כָּל אֶחָד וְאֶחָד בְּיָדוֹ, שכל אחד יאמר שעדיין לא כלתה הלחלוחית שבשדהו ויחרוש כרצונו, אֶלָּא בִּשְׂדֵה הַלָּבָן חורש עַד הַפֶּסַח, כיון שזורעים אותה לאחר החרישה, ולשם כך יש צורך בלחלוח רב בקרקע, ולאחר הפסח שכבר אין הקרקע לחה כל כך לא יחשבו הרואים שחרשה לצורך זריעה, אלא כהכנה לשנה השביעית, ולכן הדבר אסור, וּבִשְׂדֵה הָאִילָן, שהחרישה מועילה רק שיכנסו מי הגשמים בעומק הקרקע, חורשים עַד העֲצֶרֶת [אמנם כפי שהתבאר לעיל, להלכה ביטלו חכמים תקנות אלו, ורשאי אדם לחרוש שדהו עד ערב ראש השנה של שביעית].
