פרשת כי תצא
"פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם" (דברים כב ט)
מצוות לא תעשה, שנמנענו מלאכול כלאי הכרם לבד, וכבר פירשנו במצוה הקודמת מהו כלאי הכרם, ועל זה נאמר 'פן תקדש המלאה הזרע אשר תזרע ותבואת הכרם'. ופירשו חז"ל את המילה 'תקדש' – פן תוקד אש, כלומר, שאין ראוי להיות בו תועלת, שהכל אסור בהנאה. והראיה שיש בזה לאו, שכתוב במניעה 'פן', ואמרו חז"ל שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה.
משרשי המצוה, הקדמה: ידוע הדבר בכל מצוות התורה כי כל דבר, לפי הכשלון שמצוי בו – יותר ירחיקנו הא-ל ממנו, ואין ספק כי נטיעת הכרם סיבה ליין, שבו כמה מכשולות לבני אדם הפיל רבים חללים בחמדם אותו כי יתאדם, מעורר יצר לב האדם, רע ומדיח יצר טוב, וכל עצתו אכול ושתה ולשכב להיות נרדם, וכענין שכתוב (חבקוק ב ה) 'ואף כי היין בוגד', ואשר יזיר ממנו יקרא קדוש, ואולם התירו לנו השם ברוך הוא בשביל קצת תועלת שנמצא במיעוטו אל הגופים, ואחר שלא הותר רק לצורך גדול, חייבנו הכתוב שאם גם בתחלת נטיעתו או זריעתו יהיה בענינו צד עון וחטא, שלא לקיימו ולא נהנה בו כלל, אבל ישרף הכל ויאבד מן העולם, הלא די ברוב המכשולות היוצאין ממנו אחר גמר בישולו, לא טוב להיות עוד גם התחלתו בעבירה, אלא ישרף הכל, הפרי והקש והעצים וכל אשר בו.
מדיני המצוה, מה שאמרו חז"ל אחד הזורע ואחד המקיים כלאים בכרמו, כלומר, שראה שצמחו כלאים בכרמו והניחן שם, נתקדשו, כלומר נתחייבו בשריפה, והוא שעמדו בכרם לרצונו, אחר שידע בהם, ושהו שיעור שהוסיפו בגידולן חלק אחד ממאתים ממה שהיו כבר בשעה שידע בהם. וזה שאנו אומרים שלא יתקדש אלא אם כן הוא רוצה בקיומן, משום דכתיב בהו אשר תזרע, כלומר לדעתך.
ונוהג איסור זה שלא ליהנות בכלאי הכרם באנשים ובנשים, בארץ ישראל מדאורייתא, ובחוצה לארץ מדרבנן. ויש אומרים, דבחוצה לארץ אף על פי שאיסור הזריעה נוהג בה, איסור ההנאה אינו נוהג אלא בכלאי הכרם של ארץ ישראל דוקא.
והעובר על זה, ואכל או נהנה בכלאי הכרם של ארץ ישראל, חייב מלקות, ואפילו מי שאכלן שלא כדרך הנאתן, כלומר שלא נהנה באכילתן, חייב עליהן ולוקה, מה שאין כן בכל שאר איסורים שבתורה שאין לוקים עליהם אלא דרך הנאתם, הכל מודים בכלאי הכרם שלוקין עליהם אפילו שלא כדרך הנאתן. ובכלאי הכרם שבחוצה לארץ האוכל או הנהנה מהן עובר איסור מדרבנן, לדעת קצת המפרשים, כמו שאמרנו.
