משנה
להבנת משנתנו יש להקדים שבהמה שנשחטה, ונמצא עובר במעיה, הרי הוא מותר בשחיטת אמו, ואין בו מצוות שחיטה, שנאמר (דברים יד ו) 'וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ', ופתח הפסוק בלשון 'בהמה' ובהמשך הפסוק נאמר 'בבהמה', ודרשו זאת חכמים כאילו נאמר 'בהמה בבהמה', שאם נמצאה בהמה בתוך בהמה, והיינו ולד במעי אמו, הרי הוא ניתר בשחיטת האם, והוא המכונה 'בן פקועה'.
בְּהֵמָה שֶׁהִיא מַקְשָׁה לֵילֵד [והוא הדין לסתם בהמה, אלא שבדרך כלל קורה כן כשהבהמה מקשה לילד], וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ לַחוּץ, וְהֶחֱזִירָהּ, ואחר כך נשחטה האם, הולד כולו מֻתָּר באכילה ללא שחיטה, כדין 'בן פקועה' [ובגמרא יבואר דין האבר עצמו שיצא לחוץ וחזר].
הוֹצִיא הולד אֶת רֹאשׁוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהֱחֱזִירוֹ, הֲרֵי זֶה כְיָלוּד, ואינו ניתר בשחיטת אמו, ואם נמצא מת במעי אמו, אסור באכילה. ואם נמצא חי, יש צורך לשוחטו בפני עצמו, ככל ולד.
החוֹתֵךְ אברים מִן הָעֻבָּר שֶׁבְּמֵעֶיהָ של הבהמה כדי להקל על לידתה, ונשארו העובר ואבריו החתוכים במעי האם בשעת שחיטתה, הרי הכל מֻתָּר בַּאֲכִילָה, כיון שלא יצא כלום חוץ למחיצתו, והותרו בשחיטת האם, כדין בן פקועה.
הושיט ידו לחלל הבהמה וחתך מִן הַטְּחוֹל וּמִן הַכְּלָיוֹת של הבהמה עצמה, שאינה נעשית טריפה בחיתוך אברים אלו, ואחר כך שחטה, אף על פי שנשארו האברים בתוכה בזמן השחיטה, אותו אבר שנחתך דינו כאבר מן החי, ואָסוּר בַּאֲכִילָה. זֶה הַכְּלָל, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא חלק מגּוּפָהּ, וחתכו קודם השחיטה, אָסוּר, ואין השחיטה מתירתו. וכל מה שֶׁאֵינוֹ גוּפָהּ, כגון העובר שבמעיה, אם לא יצא חוץ למחיצתו והיה כולו בגופה בעת השחיטה, מֻתָּר באכילה.
גמרא
שנינו במשנה, 'הוציא העובר את ידו לחוץ, והחזירה, מותר'. מביאה הגמרא מחלוקת בדין האבר עצמו שיצא לחוץ: אָמַר רַב יְהוּדָה, אָמַר רַב, וְאֵבֶר עַצְמוֹ שיצא לחוץ, אָסוּר באכילה, מַאי טַעֲמָא – ומה הטעם לכך, כיון דאָמַר קְרָא [-שכך נאמר בפסוק], 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה' וְגוֹ', ללמד שכֵּיוָן שֶׁיָּצָא בָּשָׂר חוּץ לִמְחִיצָתוֹ, נֶאֱסַר, ובכלל זה עובר שהוציא את ידו או אחד מאבריו מרחם אמו קודם הלידה, ונשחטה האם קודם שנולד הולד, שאותו חלק שיצא ממקומו, אינו ניתר בשחיטת אמו, ודינו כטריפה. ועוּלָא אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, אף אֵבֶר עַצְמוֹ מֻתָּר באכילה, וְאוֹתְבִינַן עֲלֵיהּ – והקשתה הגמרא על דבריו דְּרַבִּי יוֹחָנָן, וּסְלִיקָא בִּתְיוּבְתָּא – ונשארה הגמרא בקושיא, הִלְכָּךְ הִילְכְתָא כְּרַב – ולכן ההלכה היא כדברי רב, שהאבר עצמו אסור באכילה.
