בְּמַעֲרָבָא מַתְנוּ הֲכִי – בארץ ישראל שנו מחלוקת זו של רב ורבי יוחנן בנוסח אחר, רַב אָמַר, יֵשׁ לֵידָה לְאֵיבָרִים, כלומר, אבר שיצא מהבהמה הרי הוא כאילו נולד האבר כולו, ואף אם החזירו למקומו שוב אין שחיטת האם מועילה לו, וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר, אֵין לֵידָה לְאֵיבָרִים, ומועילה לו שחיטה. מבררת הגמרא, מַאי בֵּינַיְיהוּ – מה החילוק ביניהם לענין הדין, ומבארת, אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ – הנפקא מינה ביניהם היא לְמֵיסַר – לאסור את מִיעוּט האֵיבָרִים שֶׁבִּפְנִים. ומבאר הרי"ף, פֵּירוּשׁ, רַב סָבַר, יֵשׁ לֵידָה לְאֵיבָרִים, וכֵּיוָן שֶׁיָּצָא רוֹב הָאֵבֶר, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִילּוּ יָצָא כּוּלוֹ, וְהָאֵבֶר כּוּלוֹ אָסוּר, בֵּין החלק הַיּוֹצֵא לַחוּץ וּבֵין החלק הַנִּשְׁאָר בִּפְנִים. וְרַבִּי יוֹחָנָן סָבַר אֵין לֵידָה לְאֵיבָרִים, ואין כל האבר נחשב כאילו יצא, אֶלָּא החלק הַיּוֹצֵא בִּלְבַד הוּא שֶׁאָסוּר, וְאילו החלק שֶׁבִּפְנִים מֻתָּר. וְהָא מִילְּתָא – ובדין זה שאמרו במערבא בשם רבי יוחנן, לֹא אִיתּוֹתַב בָּהּ – לא הקשתה ופרכה הגמרא את דברי רַבִּי יוֹחָנָן, הִלְכָּךְ הִילְכְתָא כְּוָותֵיהּ – ולכן יש לפסוק הלכה כמותו, דְקָיְמָא לָן – שהרי מקובל בידינו כלל זה, שבכל מקום שנחלקו רַב וְרַבִּי יוֹחָנָן, הֲלָכָה כְּרַבִּי יוֹחָנָן, ולכן עובר שהוציא אחד מאבריו קודם השחיטה, רק החלק שהוציא נאסר, ואילו שאר האבר שבפנים מותר.
מוסיפה הגמרא ומבארת, וְהָא דְּתַנָּא – ומה ששנינו במשנתנו, בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה לֵילֵד, וְהוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ וְהֶחֱזִירָהּ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, מֻתָּר בָּאֲכִילָה. שָׁחַט אֶת אִמּוֹ בעוד ידו של העובר בחוץ, וְאַחַר כָּךְ הֶחֱזִירָהּ, אָסוּר בָּאֲכִילָה. הוֹצִיא הָעֻבָּר אֶת יָדוֹ, וַחֲתָכָהּ – חתך האדם את ידו של העובר בהיותר בחוץ, וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, חלק היד שֶׁבַּחוּץ, טָמֵא טומאת נבילה וְאָסוּר באכילה, וְהחלק שֶׁבִּפְנִים טָהוֹר, וּמֻתָּר באכילה, ומשמע לכאורה מהרישא של המשנה שאף שהוציא את ידו, אם החזירה קודם השחיטה, מותר לאוכלו, אין זו קושיא, כיון דלָאו אַאֵבֶר גּוּפֵיהּ קָיְימָא – אין כוונת המשנה להתיר באכילה את האבר עצמו שיצא לחוץ, שהוא בודאי אסור, אֶלָּא אַמָקוֹם חֲתָךְ קָיְימָא – המשנה אמרה דין זה לגבי מקום החיתוך של היד, שהוא המקום המפריד בין החלק הפנימי, שלא יצא, לבין החלק החיצוני, שיצא, שֶׁאִם הוֹצִיא הָעֻבָּר יָדוֹ, (וחתכה) [וְהֶחֱזִירָהּ], וְאַחַר כָּךְ שָׁחַט אֶת אִמּוֹ, הָאֵבֶר הַיּוֹצֵא אָסוּר, וּמָקוֹם הַחֲתָךְ של האבר מֻתָּר. וְאילו אִם שָׁחַט את אִמּוֹ וְאַחַר כָּךְ (חתכה) [הֶחֱזִירָהּ – החזיר העובר את ידו], הָאֵבֶר הַיּוֹצֵא וּמָקוֹם הַחֲתָךְ אָסוּר, ולכן צריך לחתוך מעט יותר מהחלק שיצא, כיון שמקום החתך עצמו בכלל האיסור, וּשְׁאָר הָעֻבָּר מֻתָּר.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, איסור אֵבֶר מִן הָחַי, נוֹהֵג בִּבְהֵמָה חַיָּה וְעוֹף, בֵּין טְמֵאִין בֵּין טְהוֹרִין, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה, הסובר שאיסור אבר מן החי חל על איסור בעלי חיים טמאים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, איסור זה אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בִּטְהוֹרִים, כיון שאין איסור אבר מן החי חל על בעל חיים שכבר אסור באכילה.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, מה שנאמר בפסוק (דברים יב כג) 'לֹא תֹאכַל הַנֶּפֶשׁ עִם הַבָּשָׂר', זֶה איסור אֵבֶר מִן הָחַי, והיינו אם אכל אבר שלם שנחתך מבעל חיים בעודו חי, ו'אבר' היינו שיש בו בשר גידין ועצמות, ואפילו אם אין בו כזית. וכיון שיש איברים שהנפש תלויה בהם, כללה התורה את כל האיברים בלשון 'נפש'. ומה שנאמר (שמות כב ל) 'וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה וְגוֹ' לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ', זֶה איסור אכילת בָּשָׂר מִן הָחַי, אף שאינו אבר שלם, שהאוכל ממנו כזית חייב משום איסור אכילת טריפה, כיון שלשון 'בשדה' כוללת כל בשר שנעקר ממקום חיבורו. וּבָשָׂר מִן הַטְּרֵפָה, שזהו פשטות הפסוק.
