פרשת כי תצא
"ולו תהיה לאשה…" (דברים כב יט)
מצוות עשה, שנצטווה המוציא שם רע על אשתו, שתשב תחתיו לעולם ולא יוכל לגרשה, ואפילו היא עיורת או מוכת שחין, שנאמר 'ולו תהיה לאשה'. ומכלל דין זה שנצטוו בית דין גם כן להלקותו, על אשר הוציא שם רע בשקר, ולקונסו מאה סלעים כסף מזוקק כמו שנאמר בפרשה. ופירשו חז"ל שאזהרת מוציא שם רע היא בכלל 'לא תלך רכיל בעמך'.
משרשי המצוה לייסר את הנבלים מלעשות נבלות רעות כאלה.
מדיני המצוה, כיצד הוצאת שם רע, שיבוא לבית דין ויאמר שהתברר לו שאשתו זנתה אחרי שהיתה מקודשת לו קודם שנשאה, והביא עדים על כך, ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן, אם נמצא הדבר אמת, נסקלת, ואם הביא האב עדים והזימו את העדים שהביא הבעל, ונמצאו שהעדים העידו שקר, העדים יסקלו מדין 'ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו', והבעל לוקה. ואף על פי שאין בזה מעשה אלא דיבור בלבד, ובדרך כלל אין לוקים על לאו שאין בו מעשה, כאן התורה חייבתו במלקות, שנאמר 'ויסרו אותו'. ויתן מאה סלעים.
ונוהגת מצוה זו לענין המלקות והקנס בזמן שבית המקדש קיים, כשהיו דנים דיני קנסות. ונוהגת מצוה זו אף בזמן הזה לענין שתשב תחת בעלה לעולם.
