א לְדָוִ֨ד ׀ יְהוָ֤ה ׀ אוֹרִ֣י וְ֭יִשְׁעִי מִמִּ֣י אִירָ֑א יְהוָ֥ה מָֽעוֹז־חַ֝יַּ֗י מִמִּ֥י אֶפְחָֽד׃ ב בִּקְרֹ֤ב עָלַ֨י ׀ מְרֵעִים֮ לֶֽאֱכֹ֪ל אֶת־בְּשָׂ֫רִ֥י צָרַ֣י וְאֹֽיְבַ֣י לִ֑י הֵ֖מָּה כָֽשְׁל֣וּ וְנָפָֽלוּ׃ ג אִם־תַּֽחֲנֶ֬ה עָלַ֨י ׀ מַֽחֲנֶה֮ לֹֽא־יִירָ֪א לִ֫בִּ֥י אִם־תָּק֣וּם עָ֭לַי מִלְחָמָ֑ה בְּ֝זֹ֗את אֲנִ֣י בוֹטֵֽחַ׃
֍ ֍ ֍
פרק כז
במזמור זה יבאר דוד כי ההשגחה הפרטית נמשכת לאדם לפי דביקותו בה', וכל זמן שהאדם דבוק בה' אין לו לחשוש משום רע, ולכן עיקר בקשת האדם, שבה ימצא את כל חפציו, היא להיות דבק בה' תמיד:
(א) לְדָוִד, הרי דרך האדם להתיירא מפני אויבים, שמא יבואו עליו בלילה כשלא יוכל לראותם, או שמא יהיו רבים וחזקים ממנו ולא יוכל לנצחם, אך כיון שיְיָ הוא אוֹרִי, המאיר לי תמיד, בלילה וביום, וְיִשְׁעִי – הוא המושיע אותי אפילו מאויבים חזקים, אם כן מִמִּי אִירָא [ולשון 'יראה' היא על דבר מסוים, כמו אויב הידוע לאדם הבא להלחם עמו]. אמנם ה'פחד' הוא מדבר שאינו מסוים ומוחשי, כדרך שפוחד האדם שמא ירעילו אותו שונאיו בסתר וכדומה, על כך מוסיף ואומר, הרי יְיָ הוא מָעוֹז [-החוזק של] חַיַּי, ואם כן מִמִּי אֶפְחָד.
(ב) וכיון שאיני פוחד מדברים הנסתרים ממני, בִּקְרֹב עָלַי מְרֵעִים – כאשר יתקרבו כמה בני אדם רָעִים זה לזה, וקירבתם תהיה 'עָלַי', כלומר בעבורי, להתייעץ כיצד לעשות לי רעה בסתר, בין אם תהיה זו רעה הנעשית להנאתם, כמו לגנוב את ממוני, וממשיל זאת כאילו באו לֶאֱכֹל אֶת בְּשָׂרִי, ובין אם הם צָרַי וְאֹיְבַי לִי, הבאים רק כדי להרע לי ולנקום בי, הגם שאני לא אעשה מאומה, כי אינני יודע כלל מי הם ומה הם רוצים לעשות, הרי כיון שה' הוא מעוז חיי, הרי שהֵמָּה מעצמם כָשְׁלוּ בעצתם הרעה, וְנָפָלוּ.
(ג) וכיון שאינני מתיירא מדברים הגלויים לי, לכן אִם תַּחֲנֶה עָלַי מַחֲנֶה של אויבים הבאים להילחם בי בגלוי, לֹא יִירָא לִבִּי. וגם אִם תָּקוּם עָלַי מִלְחָמָה עם מחנה זה, בְּזֹאת – בדבר שיבואר בפסוק ה', בו אֲנִי בוֹטֵחַ.
