משנה א: כֹּהֵן גָּדוֹל דָּן וְדָנִין אוֹתוֹ, מֵעִיד וּמְעִידִין אוֹתוֹ, חוֹלֵץ וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אֲבָל הוּא אֵינוֹ מְיַבֵּם, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה. מֵת לוֹ מֵת, אֵינוֹ יוֹצֵא אַחַר הַמִּטָה, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה, וְיוֹצֵא עִמָּהֵן עַד פֶּתַח (שַׁעַר) הָעִיר, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא. וּכְשֶׁהוּא מְנַחֵם אֲחֵרִים, דֶּרֶךְ כָּל הָעָם עוֹבְרִין בְּזֶה אַחַר זֶה וְהַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם. וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים, כָּל הָעָם אוֹמְרִין לוֹ אָנוּ כַּפָּרָתְךָ, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן הִתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם. וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ וְהוּא מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל:
פרק זה פותח בדיני כהן גדול ומלך, האם ובפני מי דנים אותם, ומובאים בו דינים כלליים הנוהגים בכהן גדול ובמלך:
כֹּהֵן גָּדוֹל, דָּן – מותר להושיבו כדיין בסנהדרין, אם הוא ראוי לכך, וְדָנִין אוֹתוֹ. מֵעִיד על אחרים, וּמְעִידִין אוֹתוֹ [-עליו]. חוֹלֵץ לאשת אחיו שמת בלא בנים, וְחוֹלְצִין לְאִשְׁתּוֹ, אם מת ללא בנים. וּמְיַבְּמִין אֶת אִשְׁתּוֹ, אם מת ללא בנים, אֲבָל הוּא – הכהן הגדול בעצמו אֵינוֹ מְיַבֵּם את אשת אחיו, מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָסוּר בָּאַלְמָנָה.
מֵת לוֹ מֵת – אם מת אחד משבעת קרוביו של הכהן הגדול, אֵינוֹ יוֹצֵא כלל אַחַר הַמִּטָה, מחשש שמתוך צערו יבוא לגעת במת, והדבר אסור עליו, אֶלָּא הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה – רק כאשר מתכסים נושאי המטה מאותו רחוב, שכבר יצאו ממנו, אז מותר לו להיגלות באותו רחוב וללכת בו, הֵן נִגְלִין וְהוּא נִכְסֶה – בשעה שהם גלויים באותו רחוב, הוא מתכסה ואינו נכנס לרחוב זה, וְיוֹצֵא עִמָּהֵן בדרך זו רק עַד פֶּתַח (שַׁעַר) הָעִיר, אבל אינו יוצא עמהם מחוץ לעיר, כיון ששם אין רחובות, ואינו יכול להלך באופן זה, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵינוֹ יוֹצֵא מִן הַמִּקְדָּשׁ כלל אחרי המת, שֶׁנֶּאֱמַר 'וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא' [אמנם רבי מאיר דורש את הפסוק כאילו נאמר 'ומקדושתו לא יצא', והיינו שרשאי הוא להלך באופן שנזהר הוא שלא יטמא ולא יצא מקדושתו]. אמנם אם מת אדם שאינו קרובו, רשאי להלך אחרי מיטתו, כיון שאין חוששים שיבוא לגעת במת כלל.
וּכְשֶׁהוּא – הכהן הגדול , מְנַחֵם אֲחֵרִים המתאבלים על מת, דֶּרֶךְ כָּל הָעָם – מנהג כל האנשים שעוֹבְרִין בְּזֶה אַחַר זֶה ואומרים לאבלים דברי תנחומים, וּכשבא הכהן הגדול לנחם, הַמְמֻנֶּה מְמַצְּעוֹ בֵּינוֹ לְבֵין הָעָם – סגן הכהן הגדול הולך מימינו, והעם משמאלו, ובכך נעשה הכהן הגדול 'אמצעי' בין הסגן לבין העם, וכך עוברים לפני האבל לנחמו.
וּכְשֶׁהוּא מִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים על אחד משבעת קרוביו, כָּל הָעָם אוֹמְרִין לוֹ 'אָנוּ כַּפָּרָתְךָ' – תתכפר בנו, שכל הראוי לבוא עליך יבוא עלינו, וְהוּא אוֹמֵר לָהֶן 'הִתְבָּרְכוּ מִן הַשָּׁמַיִם'.
וּכְשֶׁמַּבְרִין אוֹתוֹ – כשנותנים לכהן הגדול סעודת הבראה, והיינו סעודה ראשונה שאוכל האבל, שאסור לו לאכול משלו אלא אחרים נותנים לו משלהם, כָּל הָעָם מְסֻבִּין עַל הָאָרֶץ, דרך צער, להשתתף באבלו של הכהן הגדול, וְהוּא עצמו מֵסֵב עַל הַסַּפְסָל – על כסא נמוך, אך לא על הארץ ממש, כדי שתהא ישיבתו דרך כבוד.
