משנה ג: הַמַּפְשִׁיט בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה, לְשָׁטִיחַ, כְּדֵי אֲחִיזָה. וּלְחֵמֶת, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה. הַמַּרְגִּיל, כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה לִטָּמֵא וּלְטַמֵּא. עוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹר חִבּוּר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ:
משנה ג: משנתנו עוסקת באדם המפשיט עור בהמה, עד איזה זמן נחשב העור כחלק מהבהמה לגבי טומאה וטהרה: הַמַּפְשִׁיט את העור בַּבְּהֵמָה וּבַחַיָּה, בַּטְּהוֹרָה וּבַטְּמֵאָה – בין שהיתה טהורה ושחוטה כדין והמפשיט היה טמא, ובין שהיתה נבילה והמפשיט היה טהור, בַּדַּקָּה וּבַגַּסָּה – בין בבהמה דקה כגון כבש ובין בבהמה גסה כגון שור, אם הפשיט את העור לְשָׁטִיחַ, שאז הדרך היא לעשות תחילה חתך לאורך כל הגוף מהצואר ועד הזנב, ומפשיט משני הצדדים, בתחילת הפשטת העור נחשב הוא כחלק מהבשר, ומעביר טומאה מהבהמה לאדם [אם הבהמה היא הטמאה] ומהאדם לבהמה [אם האדם הוא הטמא], עד שיפשיט בשיעור שיש בו כְּדֵי אֲחִיזָה, והיינו שני טפחים, ומשיעור זה והלאה אין העור נחשב כחלק מהבשר, ואינו מעביר טומאה. וּלְחֵמֶת – אם מפשיט את העור כדי לעשות ממנו כלי, שהדרך היא שלא לחותכו כלל, אלא מפשיטו בשלמותו מהצואר ועד סוף הבהמה, כדי שיהיה העור שלם בעיגול ויוכל להשתמש בו ככלי שיש בו בית קיבול, הרי העור נחשב כחלק מהבשר עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת הֶחָזֶה, כיון שזהו המקום שקשה ביותר להפשיטו, ולכן לפעמים כשמגיע להפשטת החזה מניח כך את הבהמה, ואוחז בעור כדי לטלטלה ממקום למקום, והרי העור חלק מהבהמה, אבל לאחר שהפשיט את החזה אין דרך להניח כך את העור, ולכן אין העור נחשב כחלק מהבשר. הַמַּרְגִּיל – המפשיט את העור מהרגלים לצד הצואר, ועושה זאת גם כן לצורך כלי, כיון שהוא מגיע למקום החזה בסוף, לכן כֻּלּוֹ חִבּוּר לַטֻּמְאָה, עד שיסיים לגמרי את הפשטת העור [ולהלן יבואר מהו 'כולו']. וכל השיעורים הללו הם בין לִטָּמֵא – שהבהמה תיטמא מהאדם המפשיטה, וּלְטַמֵּא את האדם, אם הבהמה היא שנטמאה. ובאופן שמפשיט את כל עור הבהמה, מרגליה ועד צוארה, שהתבאר לעיל ש'כולו חיבור לטומאה', אם נשאר עדיין העוֹר שֶׁעַל הַצַּוָּאר, רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, אֵינוֹ חִבּוּר, כיון שהוא נפשט מעצמו, ולכן אפילו אם לא הפשיט עדיין את הצואר, אין העור כולו נחשב כחיבור לטומאה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, עדיין הוא חִבּוּר, עַד שֶׁיַּפְשִׁיט אֶת כֻּלּוֹ, ואף את העור שעל הצואר.
