תָּנוּ רַבָּנָן, נִשְׁבַּר הָעֶצֶם, וְיָצָא לַחוּץ, אִם עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ של העצם, מֻתָּר. ואִם לָאו, אָסוּר. מבררת הגמרא, וְכַמָּה – מה הוא שיעור 'רובו' האמור כאן, ומביאה בזה מחלוקת, כִּי אָתָא [-כאשר בא] רַב דִּימִי מארץ ישראל לבבל אָמַר בשם רַבִּי יוֹחָנָן, יש צורך שהעור והבשר יחפו את רוֹב עָבְיוֹ של העצם, כלומר, שמקום השבירה שבעצם, היוצא החוצה, יהיה מחופו ברובו בעור ובשר, ולא גלוי. וְאָמְרֵי לָהּ – ויש אומרים משמו, שיש צורך שיחפו את רוֹב הֵיקֶּפוֹ של העצם, ואף אם החלק השבור עצמו מחופה כולו אין די בכך, אם העצם השבורה גלויה ברובה. אָמַר רַב פָּפָּא, הִלְכָּךְ – כיון שיש מחלוקת בדבר, יש להחמיר מספק, ולכן בָּעִינַן [-יש צורך] שיחפו העור והבשר גם את רוֹב עָבְיוֹ של העצם, וּבָעִינַן גם שיחפו את רוֹב הֵיקֶּפוֹ.
מביאה הגמרא מעשה בענין זה: הַהוּא נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ – מעשה בבהמה שנשבר לה עצם ויצא לחוץ, דְאִישְׁתַּקִיל קוֹרְטְתָא מִינֵּיהּ – שניטלה חתיכה קטנה מהעצם ונפלה לארץ, וְהיו עוֹר וּבָשָׂר חוֹפִין אֶת רוּבּוֹ של העצם, אָתָא לְקַמֵּיהּ – ובאה שאלה זו לפניו דְּרָבָא, אָמַר, מִכְדִי [-והרי] 'נִשְׁבַּר הָעֶצֶם וְיָצָא לַחוּץ' תְּנַן במשנה, ואם כן, מַה לִי נָפַל מַה לִי אִיתֵיהּ – מה החילוק אם רק יצא לחוץ או אף נפל לגמרי, כיון שעור ובשר חופים את רובו, הרי היא כשרה.
משנה
הַשּׁוֹחֵט אֶת הַבְּהֵמָה, וּמָצָא בָהּ שִׁלְיָא של עובר, נֶפֶשׁ יָּפָה – אדם שאין נפשו קצה בדבר מחמת מיאוס, תֹּאכְלֶנָּה – רשאי לאוכלה, ואין זה נחשב אבר מן החי, אלא שחיטת האם מתירה גם את השליה, וְאֵינָהּ מְטַמְּאָה, לֹא טֻמְאַת אֳכָלִין, כיון שאין זה נחשב אוכל, מאחר ורוב בני אדם אינם אוכלים זאת, וְלֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, אם מתה הבהמה.
חִישֵּׁב עָלֶיהָ לאוכלה, הרי חל עליה שם אוכל, ומְטַמְּאָה טֻמְאַת אֳכָלִין, אֲבָל לֹא טֻמְאַת נְבֵלוֹת.
שִׁלְיָא שֶׁיָּצְתָה מִקְצָתָהּ מרחם הבהמה קודם השחיטה, אֲסוּרָה בַאֲכִילָה, ואף הולד שבתוכה אסור, כיון שאנו חוששים שהתחיל לצאת מקצת ראשו, והרי הוא כנולד, שאינו ניתר בשחיטת האם.
כְּסִימָן הַוָּלָד בָּאִשָּׁה, שאם יצאה שליה, אף שלא נמצא בתוכה ולד, האשה טמאה טומאת לידה, כיון שבודאי היה שם ולד ונימוח, כָּךְ סִימַן הַוָּלָד בַּבְּהֵמָה, שאינו ניתר בשחיטת אמו, שמא יצא מקצת ראשו עם השליה.
בהמה מְבַכֶּרֶת [שלא ילדה מעולם] שֶׁהִפִּילָה שִׁלְיָא, אף על פי שהבכור קדוש, ואין שליה בלא ולד, מכל מקום יַשְׁלִיכֶנָּה לַכְּלָבִים, כיון שזהו ספק, שמא היתה זו נקיבה שאינה קדושה, וכן אף אם היה זה זכר, שמא היה זה ולד שאינו דומה למין האם, שגם בו אין קדושת בכורה, ונמצא שיחד עם הנקבות והספקות יש רק מיעוט שהם קדושים [זכר, הדומה למין האם], ואין חוששים למיעוט. וּבַמֻּקְדָשִׁים, כגון בהמת שלמים שהפילה שליה, תִּקָּבֵר, כיון שבין זכר ובין נקבה הנולדים מבהמת קדשים הרי הם קדושים.
אֵין קוֹבְרִין אוֹתָהּ [-את השליה] בְּפָרָשַׁת דְּרָכִים, וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ בָּאִילָן, כדרך המנחשים שעושים דברים אלו לסימן שלא תפיל עוד, מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי, ואסרה התורה ללכת בדרכיהם במעשים מעין אלו.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (דברים יד ו) 'וְכָל בְּהֵמָה מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע שְׁתֵּי פְרָסוֹת מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ', ויש לדרוש את תחילת וסיום הפסוק כאילו נאמר 'כָּל בְּהֵמָה תֹאכְלוּ', כְּלוֹמַר, כָּל אֲשֶׁר בִּבְהֵמָה [-בתוך הבהמה], תֹאכְלוּ, לְרַבּוֹת אֶת הַשִּׁלְיָא. יָכוֹל היית לומר שיהא מותר לאוכלה אֲפִילוּ אם יָצָאת מִקְּצָתָהּ קודם שחיטה, תַּלְמוּד לוֹמַר 'אוֹתָהּ', וְלֹא שֶׁיָּצָאת מִקְּצָתָהּ, כיון שחוששים שמא יצא ראש העובר, והרי זה כאילו נולד [וחשש זה הוא מדרבנן, והפסוק שהביאה הברייתא הוא אסמכתא בלבד].
שנינו במשנה, 'וְאֵין תּוֹלִין אוֹתָהּ [-את השליא] בָּאִילָן, מִשּׁוּם דַּרְכֵּי הָאֱמוֹרִי'. אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַיְיהוּ – אמרו שניהם דין זה, כָּל דָּבָר שֶׁהוּא נעשה מִשּׁוּם רְפוּאָה, כגון משקה או סם שעושים לרפואה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם איסור של הליכה בדַּרְכֵּי הָאֱמוֹרִי, אבל דבר שאין בו משום רפואה, כגון תליית שליא באילן המובאת במשנה, יש בה משום איסור הליכה בדרכי האמורי. דְּתַנְיָא – שהרי כך שנינו בברייתא, אִילָן שֶׁמַּשִּׁיר פֵּירוֹתָיו קודם הזמן הראוי, סוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא – צובעים אותו בצבע אדום, וְטוֹעֲנוֹ בָּאֲבָנִים – מניחים עליו אבנים כבדות, ואף שאסור לעשות דברים שאין בהם טעם, הרי בדברים אלו יש סיבה לעשייתם, כיון שהשרת הפירות קודם הזמן היא מפני חוזקו ושמנו של האילן, ולכן טוֹעֲנוֹ בָּאֲבָנִים, כִּי הֵיכִי דְלִיכְּחוּשׁ חֵילֵיהּ – כדי שייחלש כוחו. וְסוֹקְרוֹ בְּסִיקְרָא, כדי שיראו האנשים את צבעו האדום ויבינו שעשו כן מחמת שפירותיו נושרים, כִּי הֵיכִי דְּלִיבְעֵי עֲלֵיהּ אִינְשֵׁי רַחֲמֵי – כדי שיבקשו עליו האנשים רחמים שלא יארע לו כן. כִּדְתַנְיָא בברייתא על הפסוק שנאמר במצורע (ויקרא יג מה) 'וְטָמֵא טָמֵא יִקְרָא', מלמד שצָרִיךְ האדם לְהוֹדִיעוֹ לָרַבִּים, וְעל ידי זה רַבִּים מְבַקְשִׁים עָלָיו רַחֲמִים. אָמַר רָבִינָא, כְּמַאן – כדעת מי אנו סוברים, דתָּלִינַן קִבּוּרָא בְּדִיקְלָא – שאנו נוהגים שאם יש דקל המשיר את פירותיו קודם זמנו, נוטלים אשכול תמרים שלא הבשילו ונשרו, ותולים אותו על העץ לסימן, כִּי הַאי תַּנָּא – כתנא של ברייתא זו, שעל ידי זה בני אדם מבקשים עליו רחמים.
הַדְרָן עֲלָךְ בְּהֵמָה הַמַּקְשָׁה
