פרשת כי תצא
"ולו תהיה לאשה תחת אשר עינה, לא יוכל שלחה כל ימיו" (דברים כב כט)
מצות עשה, שנצטווה האונס נערה בתולה שישא אותה לאשה, שנאמר 'ולו תהיה לאשה'.
משרשי המצוה כדי לייסר את הנבלים מן המעשה הרע הזה, ושלא יהיו בנות ישראל כהפקר, שאם יחשוב האונס למלאת תאוות נפשו בה וילך לו, יקל בעיניו לעשות כן פעמים הרבה. אבל כאשר יידע שתהיה קשורה עמו ומוטלת עליו כל ימיו לחיוב שאר כסות ועונה, ואפילו אם יקוץ בה לא יהיה לו רשות לגרשה לעולם, ושיתחייב ליתן לאביה חמשים כסף, מיד באמת יכבוש יצרו וימנע מלעשות הנבלה הזו. וגם יש בזה קצת תנחומין על העניה המבוישת, שתשאר עמו לעולם, פן יביישנה איש אחר בדבר הרע שאירע לה, ופקודי ה' ישרים משמחי לב.
מדיני המצוה, שאם לא רצתה היא או אביה שתנשא לו, אין כופין אותה. אבל אם לא רצה הוא, כופין אותו לישא אותה, ואפילו היא חגרת או סומא ומצורעת, ואסור לו לגרשה לעולם. ולזו אין לה דמי כתובה, כיון שהטעם שתקנו חכמים כתובה הוא כדי שלא תהא האשה קלה בעיני בעלה לגרשה, וזו – אינו יכול לגרשה. היתה האנוסה אסורה עליו, אפילו באיסור עשה, ואפילו מדברי סופרים, הרי זו לא ישאנה. וכן אם נמצא בה דבר זימה לאחר שכנסה, יגרשנה, שנאמר ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו.
ונוהגת מצוה זו לענין הכרח פרעון הקנס, בזמן הבית שיש כח בידינו לדון דיני קנסות. ולענין שישאנה האונס – אף בזמן הזה היא מצוה עליו.
