משנה ט: הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, וּפוֹל הַמִּצְרִי, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וְאִם לָאו, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה. וְשֶׁל בַּעַל שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, שָׁלֹשׁ:
משנה ט: נאמר לגבי מעשרות 'באספך מגרנך ומיקבך', ולמדו מכך חכמים שכשם שתבואה וענבים גדלים ממי הגשמים וללא השקיה, ומעשרים אותם לפי השנה הקודמת שבה התחילו לצמוח, כך כל מה שגדל על מי גשמים מתעשר לפי השנה הקודמת, ויצאו מכלל זה ירקות, שכיון שמשקים אותם תמיד, מתעשרים לפי השנה שבה נקטפו. ומשנתנו מבארת שיש אופנים מסוימים שבהם הירקות נחשבים כמו גידולים של מי גשמים לענין זה. הַבְּצָלִים הַסָּרִיסִים, והיינו בצלים שלא ניתן להשתמש בהם לזרע כמו שאר הבצלים [שהרי בצלים רגילים הנשתלים באדמה ומוציאים בצלים חדשים], וּפוֹל הַמִּצְרִי שזרעו לאכילה, ולא לזרע, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁלֹשִׁים יוֹם לִפְנֵי רֹאשׁ הַשָּׁנָה, וגם לא השקה אותם אחר כך, על ידי זה יצאו מכלל ירקות הגדלים על כל מים, ונעשו כשדה הגדלה ממי גשמים, ולכן מִתְעַשְּׂרִין לְשֶׁעָבַר – לפי השנה הקודמת, כיון שאינם גדלים ממי השקיית האדם אלא ממי גשמים, וּמֻתָּרִים בַּשְּׁבִיעִית, כיון שהם נחשבים כמי ששייכים לשנה השישית. וְאִם לָאו, שלא מנע מהם מים, אֲסוּרִים בַּשְּׁבִיעִית, וּמִתְעַשְּׂרִין לְשָׁנָה הַבָּאָה – לפי השנה שבה הם נקטפים. וְשֶׁל בַּעַל – ושדה שאינה צריכה השקיה מרובה, אלא היא גדלה ממי גשמים, ואף על פי כן הדרך היא להשקות את הירקות הגדלים בה, שֶׁמָּנַע מֵהֶם מַיִם שְׁתֵּי עוֹנוֹת – שני זמנים שרגילים להשקותה, והיינו יותר משלשים יום, גם כן דינה כך, שמתעשרים גידוליה לפי השנה הקודמת ומותרים בשביעית, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בשדה הבעל יש צורך למנוע ממנה מים שָׁלֹשׁ עונות כדי שיחשיבו את גידוליה לפי השנה הקודמת.
