משנה ה: קוּלִית הַמֵּת וְקוּלִית הַמֻּקְדָּשִׁים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן, בֵּין סְתוּמִים בֵּין נְקוּבִים, טָמֵא. קוּלִית נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן סְתוּמִים, טְהוֹרִים. נְקוּבִים כָּל שֶׁהוּא, מְטַמְּאִים בְּמַגָּע. מִנַּיִן שֶׁאַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר, הַנּוֹגֵעַ וְהַנּוֹשֵׂא. אֶת שֶׁבָּא לִכְלָל מַגָּע, בָּא לִכְלַל מַשָּׂא, לֹא בָּא לִכְלַל מַגָע לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא:
משנה ה: קוּלִית [-עצם שיש בה מח] של הַמֵּת, והמח שבעצם מטמא טומאת מת, וְקוּלִית של הַמֻּקְדָּשִׁים, שהמח שבה היה פיגול או נותר, שגזרו בהם חכמים שיהיו מטמאים את הידים, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן – בעצמות אלו, בֵּין שהיו סְתוּמִים בֵּין שהיו נְקוּבִים, טָמֵא, והטעם לכך, כיון שבמת העצם עצמה מטמאת, אף ללא המח שבה, וכן במוקדשין העצמות עצמן מטמאות [וגזירת חכמים היא, כדי שיהיו הכהנים זהירים שלא לפגל ושלא להביא את הקרבנות לידי נותר].
קוּלִית של נְבֵלָה וְקוּלִית הַשֶּׁרֶץ, שאין עצמותיהן מטמאות, ואילו המח שבתוך העצמות מטמא, הַנּוֹגֵעַ בָּהֶן כשהם סְתוּמִים, טְהוֹרִים – אינם מטמאים, לא במשא ולא במגע, ואף שכל דבר השומר את הטומאה מעביר את הטומאה, זהו רק כשיש אפשרות לגעת בטומאה עצמה, ואילו כשהעצם סתומה אין אפשרות לגעת במח שבתוכה. ואם היו העצמות נְקוּבִים אפילו נקב כָּל שֶׁהוּא, אפילו כחוט השערה, מְטַמְּאִים בְּמַגָּע, כיון שיש אפשרות לגעת בטומאה עצמה שבתוך העצם, על ידי שיכניס שערה מגופו לאותו נקב. ומִנַּיִן שֶׁקולית הנבילה הנקובה מטמאת אַף בְּמַשָּׂא, תַּלְמוּד לוֹמַר, 'הַנּוֹגֵעַ' 'וְהַנּוֹשֵׂא', ויש ללמוד מכך שאֶת שֶׁבָּא לִכְלָל טומאת מַגָּע, והיינו קולית נקובה, בָּא לִכְלַל טומאת מַשָּׂא, ואילו מי שלֹא בָּא לִכְלַל טומאת מַגָע, לֹא בָא לִכְלָל מַשָּׂא, אמנם דין זה הוא רק בקולית הנבלה, אבל קולית השרץ אינה מטמאת במשא, כיון שהשרץ אינו מטמא כלל במשא, אלא רק במגע.
