משנה ח: דְּמוּת צוּרוֹת לְבָנוֹת הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת וְאוֹמֵר, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה. מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ שַׁחֲרִית בַּמִּזְרָח וְעַרְבִית בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם. כְּשֶׁבָּאוּ לְיַבְנֶה קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. וְעוֹד בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ, וּבְלֵיל עִבּוּרוֹ לֹא נִרְאָה, וְקִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךְ:
משנה ט: שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא מֵצֵר, אָמַר לוֹ, יֶשׁ לִי לִלְמוֹד. שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, שֶׁנֶּאֱמַר, (ויקרא כג) אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְיָ מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ, אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם, בֵּין בִּזְמַנָּן בֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן, אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ, אִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה וְעַד עַכְשָׁיו, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד), וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל. וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ שְׁמוֹתָן שֶׁל זְקֵנִים, אֶלָּא לְלַמֵּד, שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ בֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה. נָטַל מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם, רַבִּי וְתַלְמִידִי, רַבִּי בְחָכְמָה, וְתַלְמִידִי שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי:
דְּמוּת צוּרוֹת שונות של לְבָנוֹת, הָיוּ לוֹ לְרַבָּן גַּמְלִיאֵל בַּטַּבְלָא – בלוח השולחן וּבַכֹּתֶל בַּעֲלִיָּתוֹ, שֶׁבָּהֶן מַרְאֶה אֶת הַהֶדְיוֹטוֹת – העדים הפשוטים, שאינם יודעים להגדיר ולבטא היטב את הצורה שבה ראו את הירח, וְאוֹמֵר רבן גמליאל לעד, הֲכָזֶה רָאִיתָ אוֹ כָזֶה, ולפי תשובתו יודע כיצד היתה נראית הלבנה.
מַעֲשֶׂה שֶׁבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ – את הירח, בשַׁחֲרִית – בזריחת החמה, בְּצד מִּזְרָח, וְעַרְבִית – בעת שקיעת החמה, בַּמַּעֲרָב. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵם, כיון שלא יתכן הדבר שיגיע הירח ממזרח למערב ביום אחד. אבל כְּשֶׁבָּאוּ עדים אלו לְיַבְנֶה, והעידו על כך, קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל, ואף שידע גם הוא שלא יתכן הדבר, מכל מקום קיבל רק את חלק עדותן השני, שבשקיעת החמה ראוהו במערב, כיון שלפי חשבונו היה הדבר יתכן, ואילו מה שאמרו שראוהו בשחרית במזרח, טעות היתה בידם, שראו ענן כל שהוא שהיה נראה להם כדמות הלבנה [ואילו רבי יוחנן בן נורי סבר שאף לפי החשבון לא יתכן שתיראה הלבנה באותו לילה במערב].
וְעוֹד היה מעשה, שבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ, רְאִינוּהוּ בִזְמַנּוֹ – ביום שלשים, וְהוסיפו ואמרו שבְלֵיל עִבּוּרוֹ – בליל שלשים ואחד, לֹא נִרְאָה הירח, וְאף על פי כן קִבְּלָן רַבָּן גַּמְלִיאֵל, כיון שלפי חשבונו היה הירח צריך להיראות ביום שלשים, כפי שהעידו, ומה שאמרו שלא ראוהו ביום שלשים ואחד אין זו תמיהה, כי יתכן שהסתירוהו עננים וכדומה. אָמַר רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, עֵדֵי שֶׁקֶר הֵן, שהרי אם כבר ביום השלשים נראה הירח, בודאי שהיה לו להיראות ביום השלשים ואחד, ואמר דרך משל, הֵיאָךְ מְעִידִין עַל הָאִשָּׁה שֶׁיָּלָדָה, וּלְמָחָר כְּרֵסָהּ בֵּין שִׁנֶּיהָ. אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ, רוֹאֶה אֲנִי אֶת דְּבָרֶיךְ, שעדי שקר הן, ויש לעבר את החדש, שיהיה ראש חדש ביום השלשים ואחד. ונמצא שחלקו רבן גמליאל ורבי יהושע בזמן של קידוש החודש, והיה זה חודש תשרי, שבו תלויים המועדות.
שָׁלַח לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל לרבי יהושע, גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁתָּבוֹא אֶצְלִי בְּמַקֶּלְךָ וּבְמָעוֹתֶיךָ – שהם מוקצים, בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנָךְ, ובכך תראה לכולם שאינך סומך למעשה על חשבונך. הָלַךְ וּמְצָאוֹ רַבִּי עֲקִיבָא לרבי יהושע כשהוא מֵצֵר – מצטער, שגזר עליו רבן גמליאל הנשיא לחלל את יום הכפורים שחל לפי חשבונו. אָמַר לוֹ רבי עקיבא, אין לך להצטער, כיון שיֶשׁ לִי לִלְמוֹד מהתורה שֶׁכָּל מַה שֶּׁעָשָׂה רַבָּן גַּמְלִיאֵל עָשׂוּי, אף אם באמת טעה בחשבונו, שֶׁנֶּאֱמַר 'אֵלֶּה מוֹעֲדֵי ה' מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם', ומלשון 'אשר תקראו אותם' יש ללמוד שתלתה התורה את זמני המועדות בקריאת בית דין, בֵּין בִּזְמַנָּן ובֵּין שֶׁלֹּא בִזְמַנָּן אֵין לִי מוֹעֲדוֹת אֶלָּא אֵלּוּ. בָּא לוֹ רבי יהושע אֵצֶל רַבִּי דוֹסָא בֶּן הַרְכִּינַס, אָמַר לוֹ רבי דוסא שיש לו לקבל את דברי רבן גמליאל, לפי שאִם בָּאִין אָנוּ לָדוּן אַחַר בֵּית דִּינוֹ שֶׁל רַבָּן גַּמְלִיאֵל, ולפקפק אם עשה כהוגן או לא, צְרִיכִין אָנוּ לָדוּן אַחַר כָּל בֵּית דִּין וּבֵית דִּין שֶׁעָמַד מִימוֹת משֶׁה רבינו וְעַד עַכְשָׁיו, אך באמת אנו סומכים על כל בתי הדין שעשו כהוגן, שֶׁנֶּאֱמַר 'וַיַּעַל משֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל', וְלָמָּה לֹא נִתְפָּרְשׁוּ בתורה שְׁמוֹתָן שֶׁל אותם שבעים זְקֵנִים, אֶלָּא בא הכתוב לְלַמֵּד שֶׁכָּל שְׁלשָׁה וּשְׁלשָׁה שֶׁעָמְדוּ לכהן כבֵית דִּין עַל יִשְׂרָאֵל, הֲרֵי אותו בית דין הוּא כְּבֵית דִּינוֹ שֶׁל משֶׁה רבינו, שאין לפקפק אחריו. שמע רבי יהושע לדבריהם, נָטַל את מַקְלוֹ וּמְעוֹתָיו בְּיָדוֹ, וְהָלַךְ לְיַבְנֶה אֵצֶל רַבָּן גַּמְלִיאֵל בְּיוֹם שֶׁחָל יוֹם הַכִּפּוּרִים לִהְיוֹת בְּחֶשְׁבּוֹנוֹ. עָמַד רַבָּן גַּמְלִיאֵל וּנְשָׁקוֹ לרבי יהושע עַל רֹאשׁוֹ, אָמַר לוֹ, בֹּא בְשָׁלוֹם רַבִּי וְתַלְמִידִי, 'רַבִּי' בְחָכְמָה, וְ'תַלְמִידִי' שֶׁקִּבַּלְתָּ אֶת דְּבָרָי, והתכוון לפייסו בכך, שלא גזר עליו מחמת שהוא סבור שהוא חכם יותר ממנו, אלא כדי שלא תתחלק התורה לשתי תורות.
