משנה ג: שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי חֲצוֹצְרוֹת מִן הַצְּדָדִין. שׁוֹפָר מַאֲרִיךְ וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, שֶׁמִּצְוַת הַיּוֹם בַּשּׁוֹפָר:
משנתנו עוסקת בתקיעות שהיו בבית המקדש, שם היתה מצוה לתקוע גם בחצוצרות, שנאמר 'בחצוצרות וקול שופר הריעו לפני המלך ה". שׁוֹפָר שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה, לכתחילה היו עושים אותו שֶׁל יָעֵל, פָּשׁוּט – ישר, וּפִיו מְצֻפֶּה זָהָב, וּשְׁתֵּי אנשים התוקעים בחֲצוֹצְרוֹת עומדים מִן הַצְּדָדִין – משני צידי האדם התוקע בשופר. התוקע בשׁוֹפָר היה מַאֲרִיךְ בתקיעתו, וַחֲצוֹצְרוֹת מְקַצְּרוֹת, כדי שבחלק מהזמן ישמעו את השופר לבדו, לפי שֶׁעיקר מִּצְוַת הַיּוֹם היא בַּשּׁוֹפָר. [אף שיש צורך לשמוע את התקיעה כולה, ובדרך כלל אין אדם יכול לשמוע שתי קולות כאחד, מכל מקום מתוך חביבות המצוה יכול האדם לשמוע את קול השופר גם אם יחד אתו נשמע קול החצוצרות, ומכל מקום השופר מאריך, שיהא היכר לכך שעיקר המצוה היא בשופר].
