משנה
נאמר בתורה (ויקרא יז יג) 'וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר'. פרק זה עוסק בדינים שונים השייכים למצוה זו: חיוב כִּסּוּי הַדָּם נוֹהֵג בָּאָרֶץ וּבְחוּצָה לָאָרֶץ, בִּפְנֵי הַבַּיִת וְשֶׁלֹּא בִפְנֵי הַבַּיִת, בַּחֻלִּין, אֲבָל לֹא בַמֻּקְדָּשִׁין – בקרבנות העוף, וכן בעופות וחיות של בדק הבית. וְנוֹהֵג בַּחַיָּה וּבָעוֹף, כמפורש בפסוק, אבל לא בבהמה, בַּמְּזֻמָּן – בעוף הגדל בבית, וּבְשֶׁאֵינוֹ מְזֻמָּן. וְנוֹהֵג בַּכּוֹי – מין בעל חיים שלא הכריעו חכמים אם הוא בהמה או חיה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְאֵין שׁוֹחֲטִין אוֹתוֹ – את הכוי בְיוֹם טוֹב, כיון שאסור לחפור בעפר כדי לקיים מצוה זו במקום ספק, וְאִם שָׁחֲטוֹ ביום טוב, אֵין מְכַסִּין אֶת דָּמוֹ, ואף אם יש לו עפר מוכן אסור, כיון שהרואה יחשוב שעשה מלאכה כדי לכסות בעפר, ומתוך כך יבוא לחשוב שהוא חיה גמורה, ויבוא להתיר את הַחֵלֶב שלו באכילה, כדין חֵלֶב חיה המותר באכילה, ובאמת זהו ספק, כיון שאם הוא מין בהמה חֶלְבּוֹ אסור באכילה, והרי זה ספק איסור כרת.
הַשּׁוֹחֵט חיה או עוף, וְנִמְצָא טְרֵפָה, וכן הַשּׁוֹחֵט לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, והַשּׁוֹחֵט חֻלִּין בִּפְנִים – בעזרה, וְהשוחט קָדָשִׁים בַּחוּץ – מחוץ לעזרה, או ששחט חַיָּה וְעוֹף הַנִּסְקָלִים – שהרגו את הנפש ודינם להיסקל, ואסרתם התורה בהנאה אפילו אם נשחטו כדין, בכל אלו, שאין השחיטה מתירה את הבשר באכילה, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב בכיסוי הדם, כיון שהוא סובר ששחיטה שאינה ראויה נחשבת 'שחיטה' לענין זה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, כיון שהם סוברים ששחיטה שאינה ראויה אינה נחשבת שחיטה.
הַשׁוֹחֵט וְנִתְנַבְּלָה בְיָדוֹ, וְהַנּוֹחֵר – הורג את הבהמה ללא שחיטה, כגון שתוחב את הסכין בנחיריה וחותך, וְהַמְעַקֵּר את הסימנים, שכל אלו אינם מעשי שחיטה כלל, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת את הדם.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק בענין כיסוי הדם (ויקרא יז יג) 'אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף', אֵין לִי ללמוד מפסוק זה אֶלָּא 'אֲשֶׁר יָצוּד', בעלי חיים שהם נִיצוֹדִין וְעוֹמְדִין, כְּגוֹן אַוָּזִין וְתַרְנְגוֹלִין, מִנַּיִן שאף בהם נוהגת מצוות כיסוי הדם, תַּלְמוּד לוֹמַר 'צֵיד' מִכָּל מָקוֹם. אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר 'אֲשֶׁר יָצוּד', לִימְּדָה תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ, שֶׁלֹּא יֹאכַל אָדָם בָּשָׂר אֶלָּא בְּהַזְמָנָה הַזֹּאת, כלומר, שלא יהא רגיל לאכול בשר תמיד, אלא כשיזדמן לו על ידי צידה וכדומה. (מצאתי כתוב שלא בהזמנה)
דָּרַשׁ רַב עֵינָא, אַפִּיתְחָא דְבֵי – בפתח ביתו של רֵישׁ גָלוּתָא, הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה שיש בו סכנה בְּשַׁבָּת, חַיָּב לְכַסּוֹת את הדם, ואף שיש בכך מלאכה, כיון שנדחתה שבת בשביל שחיטה זו, נדחתה בשביל כל המצוות התלויות בשחיטה זו. אָמַר לְהוּ רָבָא, לֵית דְּחָיֵישׁ לְמַאי דְּקָאֲמַר – אין מי שחושש לדבריו, כלומר, אין הלכה כדבריו, ואסור לכסות את הדם בשבת, ולכן לִישְׁמְטֵיהּ לְאֲמוֹרָא, כְּלוֹמַר, שְׁתִּיקוּ אָמוֹרָא – תשתיקו את האמורא שֶׁמְּתַרְגֵּם עָלָיו, כְּדֵי שֶׁלֹּא יְתַרְגֵּם לעם דְּבָרִים שֶׁאֵינָן הֲלָכָה. וְהִלְכְתָא – וההלכה היא, הַשּׁוֹחֵט לַחוֹלֶה בְּשַׁבָּת, אֵינוֹ מְכַסֶּה אֶת הַדָּם, אֲבָל לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת, אִם הָיָה הַדָּם עדיין קַיָּים, חַיָּב לְכַסּוֹת.
תַּנְיָא בברייתא, הַשּׁוֹחֵט וְצָרִיךְ לָדָם, אף על פי כן צָרִיךְ לְכַסּוֹת, כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה, כדי שיוכל להשתמש בדם, אוֹ נוֹחַרוֹ אוֹ עוֹקְרוֹ, וכפי שהתבאר במשנה, שבאופנים אלו אין חיוב כיסוי הדם.
שנינו במשנה, הַשּׁוֹחֵט וְנִמְצָא טְרֵפָה, וכן השוחט לעבודת כוכבים, השוחט חולין בעזרה או קדשים בפנים, או חיה ועוף הנסקלים, רַבִּי מֵאִיר מְחַיֵּב בכיסוי הדם, כיון ששחיטה שאינה ראויה נחשבת שחיטה, וַחֲכָמִים פּוֹטְרִין, כיון ששחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה. אמנם לעיל (פרק חמישי) לגבי שחיטת 'אותו ואת בנו', שנתה המשנה לגבי אותם אופנים של שחיטה, 'רבי שמעון פוטר וחכמים מחייבין', ולכאורה זו סתירה בדעת חכמים, האם הם סוברים ששחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה או לא שמה שחיטה. ומבארת הגמרא, אָמַר רַבִּי חִיָיא בַּר אַבָּא, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, רָאָה [-הסכים] רַבִּי לדִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר שֶׁאָמַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה שְׁמָהּ שְׁחִיטָה בְּ'אוֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ', וְלכן שְׁנָאוֹ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים, שהלכה כדבריהם. וְראה רבי את דִבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן שֶׁאָמַר שְׁחִיטָה שֶׁאֵינָהּ רְאוּיָה לֹא שְׁמָהּ שְׁחִיטָה בְּכִסּוּי הַדָּם, וּשְׁנָאָהּ בִּלְשׁוֹן חֲכָמִים.
