189. הנאה (א)

כָּתְבוּ חַכְמֵי הַמּוּסָר, שֶׁהָעוֹלָם הַזֶּה עִם הָעוֹלָם הַבָּא הֵם כְּאוֹיְבִים זֶה לָזֶה, וְכָל זְמַן שֶׁאָדָם הוֹלֵךְ אַחַר תַּעֲנוּגֵי וְהַבְלֵי הָעוֹלָם הַזֶּה וְנֶהֱנֶה מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה סִימָן שֶׁעֲדַיִן הוּא כְּעוֹמֵד בַּחוּץ מִלְּהַשִּׂיג אֹרְחוֹת חַיִּים כְּדֵי לִזְכּוֹת לֵהָנוֹת מִזִּיו הַשְּׁכִינָה. וְרָאוּי לְכָל אָדָם לְהִתְחַזֵּק וּלְהַעֲמִיק בְּמַחְשָׁבוֹת טְהוֹרוֹת, לְהָבִין וּלְהַשְׂכִּיל שֶׁכָּל תַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הַזֶּה הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתּוּעִים, בִּן רֶגַע הָיָה וּבִן רֶגַע אָבַד, וְלֹא יְהֵא רוֹדֵף וְנִמְשָׁךְ אַחֲרֵיהֶם, וַאֲפִילוּ אִם תִּזְדַּמֵּן לוֹ שׁוּם הֲנָאָה, כְּגוֹן רֶוַח מָמוֹן, אוֹ מַאֲכָל עָרֶב, אוֹ מַלְבּוּשׁ טוֹב וְכַדּוֹמֶה, תֵּכֶף יְבַטֵּל אֶת אוֹתָהּ הֲנָאָה וְיֹאמַר, אִם כָּךְ אֲנִי נֶהֱנָה מִדָּבָר זֶה שֶׁהוּא הֶבֶל וָרִיק, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה תִּהְיֶה הֲנָאַת הָעוֹלָם הַבָּא, אֲשֶׁר צַדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, שֶׁהִיא הֲנָאָה גְּדוֹלָה עַד אֵין חֵקֶר, שֶׁאֵין אֲנַחְנוּ יְכוֹלִים לְצַיֵּר לְעַצְמֵנוּ אֶחָד מִנִּי אֶלֶף כָּל עוֹד נַפְשֵׁנוּ בְּגוּפֵנוּ. וְיוֹתֵר וְיוֹתֵר, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה צָרִיךְ שֶׁתִּהְיֶה חֲשׁוּבָה בְּעֵינָיו הֲנָאַת אַהֲבַת ה' יִתְבָּרַךְ וְקִיּוּם מִצְווֹתָיו, כִּי יָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים בָּעוֹלָם הַזֶּה מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא, וְיָפָה שָׁעָה אַחַת שֶׁל קוֹרַת רוּחַ בָּעוֹלָם הַבָּא מִכָּל חַיֵּי הָעוֹלָם הַזֶּה. וּמִתּוֹךְ כָּךְ לֹא יְבַטֵּל תּוֹרָה וּמִצְווֹת כְּדֵי לְהִמָּשֵׁךְ אַחַר הַנָּאוֹת הָעוֹלָם הַזֶּה. כָּזֹאת וְכָזֹאת יַחְשֹׁב בְּכָל עֵת שֶׁהוּא מוֹצֵא הֲנָאָה וְקוֹרַת רוּחַ מֵעִנְיְנֵי הָעוֹלָם הַזֶּה.