א מִזְמ֗וֹר לְדָ֫וִ֥ד הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה בְּנֵ֣י אֵלִ֑ים הָב֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה כָּב֥וֹד וָעֹֽז׃ ב הָב֣וּ לַֽ֭יהוָה כְּב֣וֹד שְׁמ֑וֹ הִשְׁתַּֽחֲו֥וּ לַֽ֝יהוָ֗ה בְּהַדְרַת־קֹֽדֶשׁ׃
֍ ֍ ֍
פרק כט
מזמור זה ייסד דוד על ענין שאירע באותו זמן, שנעשו סביב לארץ ישראל שטפונות עצומים, סופות וסערות, להבות אש וחורבן גדול, ורק בארץ ישראל לא היה שום נזק, וממשיל זאת כאילו כל איתני הטבע, המכונים 'בני אלים', הרכינו ראשם והשתחוו לה' בארצו בהדרת קדש:
(א) מִזְמוֹר לְדָוִד, הָבוּ לַייָ – הזמינו עצמכם להיות מלאכי ושלוחי ה', אתם, כוחות הטבע העצומים המכונים בְּנֵי אֵלִים. הָבוּ לַייָ – הזמינו עצמכם לעשות שליחות ה', אתם בני האלים המביאים לה' כָּבוֹד וָעֹז, כי על ידכם נראה כבוד ה' וגבורתו בעולם.
(ב) ומלבד גבורתכם הכללית הנראית בעולם, ומגדילה את כבוד ה' ותפארתו, הָבוּ לַייָ כְּבוֹד שְׁמוֹ – הזמינו עצמכם לתת כבוד מיוחד לשם ה', בכך שבבואכם אל הארץ הקדושה תדממו ותשקטו, וכביכול הִשְׁתַּחֲווּ שם לַייָ בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ.
