דָּם שחיטה של חיה או עוף שֶׁנִּתְעָרַב בְּמַיִם, אִם יֶשׁ בּוֹ מַרְאֶה דָּם, חַיָב לְכַסּוֹת. נִתְעָרֵב הדם בְּיַיִן אדום, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוא מָיִם – משערים זאת כאילו היה היין מים, ואם באופן זה היה ניכר מראית הדם, חייב לכסות. נִתְעָרֵב דם השחיטה של העוף או החיה החייב בכיסוי בְּדַם בְּהֵמָה אוֹ בְדַם הקזה של חַיָּה שאינו חייב בכיסוי, רוֹאִין אוֹתוֹ כְּאִלּוּ הוּא מָיִם. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, אֵין דָּם מְבַטֵּל דָּם, כיון שמין במינו אינו בטל, ולכן גם באופן שאם היה זה מים לא היה ניכר מראה הדם, מכל מקום כיון שזהו דם, אף שהוא דם הפטור מכיסוי, אינו מבטל את הדם החייב בכיסוי, וחייב לכסות.
דָּם שחיטת חיה או עוף, הַנִּיתָּז על גבי הכותל, וְכן דם שֶׁעַל גַּבֵּי הַסַּכִּין, חַיָּב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בביאור דברי תנא קמא, אֵימָתַי אנו אומרים שחייב הוא לכסות את הדם שעל הכותל או על הסכין, בִּזְמַן שֶׁאֵין שָׁם דָּם נוסף אֶלָּא הוּא, וכדי לקיים מצוות כיסוי הדם עליו להשתמש בדם שניתז על הכותל או בדם שעל הסכין, אֲבָל יֶשׁ שָׁם דָּם שֶׁלֹּא הוּא, יכול הוא לכסותו, ופָּטוּר מִלְּכַסּוֹת את הדם שעל הכותל או על הסכין.
גמרא
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק (ויקרא יז יג) 'וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', והכתוב 'אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ' מְלַמֵּד שֶׁכָּל דָמוֹ חַיָּב לְכַסּוֹת, מִכָּאן אָמְרוּ חכמים, דָּם הַנִּיתָּז, וְשֶׁעַל אֲגַפַיִים – על כתלי בית השחיטה, חַיָּב לְכַסּוֹת. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, שֶׁלֹּא כִּסָּה את דָּם הַנֶּפֶשׁ, אֲבָל אם כבר כִּסָּה את דָּם הַנֶּפֶשׁ, פָּטוּר מִלְּכַסּוֹת. מבררת הגמרא, בְּמַאי קָא מִיפַּלְגֵּי – במה נחלקו תנא קמא ורבן שמעון בן גמליאל, תַּנָּא קַמָּא שבברייתא סָבַר שלשון 'דמו' מלמדת שצריך לכסות את 'כָּל דָמוֹ', וְרַבִּי יְהוּדָה שבמשנה סָבַר, אֲפִילוּ מִקְצָת דָמוֹ, וְרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל סָבַר, דָמוֹ הַמְּיֻחָד, והיינו דם הנפש. וְהִילְכְתָא כְּתַנָּא קַמָּא דְּמַתְנִיתִין, וּכִדְפֵּירְשָׁה רַבִּי יְהוּדָה במשנה, שדי אפילו בכיסוי מקצת דמו. וְלֵיתָא לִדְּרַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל – אין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל שיש לכסות את דם הנפש, דְּקָאַמְרִינָן, כָּל מָקוֹם שֶׁשָּׁנָּה רַבִּי יְהוּדָה בלשון 'אֵימָתַי' וּ'בַמֶּה דברים אמורים', אֵינוֹ אֶלָּא לְפָרֵשׁ דִּבְרֵי חֲכָמִים, וַאֲפִילוּ רַבִּי יוֹחָנָן שחולק על כלל זה, לֹא פָּלִיג אֶלָּא בְּ'בַמֶּה דברים אמורים', שבזה בא רבי יהודה לחלוק ולא לפרש, אֲבָל בְּ'אֵימָתַי', מוֹדֶה רבי יוחנן שזו לשון המפרשת את דברי חכמים, ונמצא שזו היא דעת חכמים במשנתנו, הִלְכָּךְ עַבְדִּינָן כְּרַבָּנָן – ולכן אנו פוסקים כחכמים, וּכְּדְפָּרִישׁ – וכפי שפירש זאת רַבִּי יְהוּדָה, וּדְלָא כְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל.
