משנה ז: הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה שָׁמַע, לֹא יָצָא. וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע קוֹל שׁוֹפָר אוֹ קוֹל מְגִלָּה, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ, יָצָא. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע, זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ:
אדם הַתּוֹקֵעַ לְתוֹךְ הַבּוֹר, אוֹ לְתוֹךְ הַדּוּת – בור המוקף מחיצות בנויות, אוֹ לְתוֹךְ הַפִּטָּס – חבית גדולה, אותם שנמצאים בתוך הבור או הדות, יוצאים ידי חובה, אבל אדם שעומד בחוץ, אִם קוֹל שׁוֹפָר שָׁמַע, יָצָא. וְאִם קוֹל הֲבָרָה – הד, שאינו קולו הצלול של השופר שָׁמַע, לֹא יָצָא. [משנה זו נשנתה בשעת גזירות השמד, שהיו ישראל מתחבאים בבורות ומערות כדי לקיים את המצוות].
אגב כך שהובא דין של השומע את התקיעה ממקום אחר, מביאה המשנה דין דומה: וְכֵן מִי שֶׁהָיָה עוֹבֵר אֲחוֹרֵי בֵית הַכְּנֶסֶת, אוֹ שֶׁהָיָה בֵיתוֹ סָמוּךְ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, וְשָׁמַע מביתו את קוֹל השׁוֹפָר אוֹ קוֹל קריאת המְגִלָּה על ידי חזן בית הכנסת, אִם כִּוֵּן לִבּוֹ לצאת ידי חובתו, יָצָא [ואף שיש צורך בכוונת התוקע או הקורא, כיון שמדובר בחזן בית הכנסת – ודאי כוונתו להוציא את כל מי ששומע]. וְאִם לָאו, לֹא יָצָא. מסיימת המשנה, אַף עַל פִּי שֶׁזֶּה שָׁמַע וְזֶה שָׁמַע – כלומר שני אנשים שמעו בשוה את השופר או את המגילה, מכל מקום זֶה כִּוֵּן לִבּוֹ ויצא, וְזֶה לֹא כִוֵּן לִבּוֹ ולפיכך לא יצא.
