ז קוֹל־יְהוָ֥ה חֹצֵ֗ב לַֽהֲב֥וֹת אֵֽשׁ׃ ח ק֣וֹל יְ֭הוָה יָחִ֣יל מִדְבָּ֑ר יָחִ֥יל יְ֝הוָ֗ה מִדְבַּ֥ר קָדֵֽשׁ׃ ט ק֤וֹל יְהוָ֨ה ׀ יְחוֹלֵ֣ל אַיָּלוֹת֮ וַֽיֶּחֱשֹׂ֪ף יְעָ֫ר֥וֹת וּבְהֵֽיכָל֑וֹ כֻּ֝לּ֗וֹ אֹמֵ֥ר כָּבֽוֹד׃
֍ ֍ ֍
(ז) קוֹל יְיָ חֹצֵב לַהֲבוֹת אֵשׁ, כי האדמה עצמה התבקעה והתפוררה, וממעמקיה יצאו להבות אש, המתפשטות על כל המדבר בסופה וסערה.
(ח) קוֹל יְיָ הוא אשר יָחִיל מִדְבָּר, ומצייר במליצתו כאילו אדמת המדבר כורעת ללדת ['יָחִיל' זו לשון לידה, כמו "הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה" (ירמיהו ו' כ"ד)], ומוציאה מתוכה אש וגפרית שהיו עצורים בה, יָחִיל יְיָ מִדְבַּר קָדֵשׁ, הוא המדבר הסמוך לארץ ישראל.
(ט) ובאותו זמן שהרעש והסערה מרעידים את כל החי והצומח, קוֹל יְיָ הוא אשר יְחוֹלֵל [-יביא חבלי לידה על ה]אַיָּלוֹת עם שאר בעלי החיים הנמצאים שם, וַיֶּחֱשֹׂף את היְעָרוֹת מכל הצומח שבהם. אמנם כל זה היה מחוץ לגבולות הארץ הקדושה, וּבְהֵיכָלוֹ – אבל בארץ ישראל, היכל ה' בעולמו, כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד, כי שם קמה הסערה לדממה, ולא הריעו ולא השחיתו כוחות אלו בכל הר הקודש, וכאילו השתחוו כל בני האלים הללו לפני המלך ה'.
