משנה
נאמר בתורה לגבי מצוות כיסוי הדם (ויקרא יז יג) 'וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', מבררת המשנה, בַּמֶּה מְכַסִּין את הדם, וּבַמָּה אֵין מְכַסִּין, כלומר, אילו דברים הם בכלל 'עפר' האמור בפסוק, ומבארת, מְכַסִּין בְּזֶבֶל דַּק, וּבְחוֹל דַּק, וּבְּסִיד, וּבְחַרְסִית – חרס שחוק, וּבִלְבֵינָה וּבִמְגוּפָה [-מכסה חבית העשוי חרס] שֶׁכְּתָשָׁהּ לפירורים דקים. אֲבָל אֵין מְכַסִּין, לֹא בְזֶבֶל גַּס, וְלֹא בְחוֹל גַּס, וְלֹא בִלְבֵינָה וְלֹא בִמְגוּפָה שֶׁלֹא כְתָשָׁהּ, וְלֹא יְכַסֶּה עָלָיו [-על הדם] אֶת הַכֶּלִי, שאין זה בכלל 'כיסוי' שאמרה תורה.
כְּלָל אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל, דָּבָר שֶׁמְּגַדֵּל צְמָחִין, בדומה לעפר, מְכַסִּין בּוֹ. וְדָּבָר שֶׁאֵינוֹ מְגַדֵּל צְמָחִין, אֵין מְכַסִּין בּוֹ, ואפילו חרסית וסיד והדומה להם נחשבים כדבר שמגדלים בו צמחים, כיון שקודם שנעשה מהם חרס היתה זו אדמה, שניתן לגדל בה צמחים, ואף שעתה אי אפשר לגדל בהם צמחים, אין זה פוסלם.
גמרא
שנינו במשנה בין הדברים שמכסים בהם, 'חול הדק'. מבררת הגמרא, הֵיכִי דָּמִי – מה נחשב ל'חוֹל הַדַּק', ומבארת, אָמַר רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, כָּל חול שהוא דק כל כך, שֶּׁאֵין הַיּוֹצֵר צָרִיךְ לְכּוֹתְשׁוֹ כדי להשתמש בו.
תָּנוּ רַבָּנָן בברייתא, נאמר בפסוק 'וְכִסָּהוּ', יָכוֹל היית לומר שיְכַסֵּהוּ בָּאֲבָנִים, אוֹ שיִכְפֶּה עָלָיו אֶת הַכֶּלִי, תַּלְמוּד לוֹמַר – לכך נאמר בפסוק 'וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', שזו דרך קיום מצוות כיסוי הדם. ואם כך, אֵין לִי אֶלָּא עָפָר הכתוב בפירוש בפסוק, מִנַּיִן אנו יודעים לְרַבּוֹת זֶבֶל דַּק, וְחוֹל דַּק, וּשְׁחִיקַת אֲבָנִים, וּשְׁחִיקַת חַרְסִית, וּנְעוֹרֶת פִּשְׁתָּן דַּקָּה, וּנְסוֹרֶת חָרָשִׁים [-נסורת עצים] דַּקָּה, וּלְבֵינָה כתושה, וְסִיד, וְחַרְסִית וּבִמְגוּפָה שֶׁכְּתָשָׁהּ, תַּלְמוּד לוֹמַר 'וְכִסָּהוּ', כלומר, מכך שנכתבה תיבה זו באופן שהיא יכולה להידרש בפני עצמה [ולא נאמר 'בעפר יכסנו' וכדומה], יש לרבות אף כיסויים אלו. יָכוֹל היית לומר שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה זֶבֶל גַּס, וְחוֹל גַּס, וּשְׁחִיקַת כְּלֵי מַתָּכוֹת, וּלְבֵינָהּ וּמְגּוּפָה שֶׁלֹּא כְּתָשָּׁן, וְסֻבִּין, וְקֶמַח, וּמוּרְסָן, תַּלְמוּד לוֹמַר 'בְּעָפָר'. מבררת הברייתא, וּמַה רָאִיתָ לְרַבּוֹת אֵלּוּ שנמנו לעיל שניתן לכסות בהם, וּלְהוֹצִיא אֵלּוּ שנמנו לעיל שאי אפשר לכסות בהם, ומבארת, לְאַחַר שֶׁרִיבָּה הַכָּתוּב בלשון 'וכיסהו', וּמִיעֵט הכתוב בלשון 'בעפר', מְרַבֶּה אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶׁהֵן מִין עָפָר, וּמוֹצִיא אֲנִי אֶת אֵלּוּ שֶּׁאֵין הן מִין עָפָר.
גַּרְסִינָן לעיל בְּפֶרֶק הַשּׁוֹחֵט אֶחָד בָּעוֹף (לא.), אָמַר רַבִּי זֵירָא, אָמַר רַב, הַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר לְמַטָּה וְעָפָר לְמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר 'וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר', 'עָפָר' לֹא נֶאֱמַר כָּאן, אֶלָּא 'בֶּעָפָר', מְלַמֵּד בכך הכתוב שֶׁהַשּׁוֹחֵט צָרִיךְ שֶׁיִּתֵּן עָפָר תִּיחוֹחַ לְמַטָּה, תחת הדם, לפני השחיטה, וְעָפָר תִּיחוֹחַ לְמַעְלָה, על גבי הדם. וּבְיוֹם טוֹב בְּפֶרֶק קַמָּא – ובפרק ראשון של מסכת 'יום טוב', היא מסכת ביצה (ז:) נַמִּי אִיתָא – גם כן הובא דין זה.
דָּרַשׁ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא, אֵין מְכַסִּין את הדם אֶלָּא בְּדָבָר שֶׁזּוֹרְעִין בּוֹ וּמַצְמִיחַ, דְּתַנְיָא בברייתא, הָיָה אדם מְהַלֵּךְ בַּמִּדְבָּר, ושחט חיה או עוף, וְאֵין לוֹ עָפָר לְכַסּוֹת, הרי זה שׂוֹרֵף טַלִּיתוֹ [-בגדו] וּמְכַסֶּה באפר. וכן אם הָיָה מְהַלֵּךְ בִּסְפִינָה, וְאֵין לוֹ עָפָר לְכַסּוֹת, הרי זה שׁוֹחֵק דִּינְרֵי זָהָב, וּמְכַסֶּה. והטעם שניתן לכסות בדברים אלו, דְּאַשְׁכְּחַן – כיון שמצאנו בלשון הפסוקים 'אֵפֶר' דְּאִיקְּרֵי [-שהוא מכונה] 'עָפָר', שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יט יז) 'וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת', והרי באמת שריפת החטאת הוא אפר פרה אדומה ואפר העצים שנשרפו עמה, וכינתה זאת התורה בלשון 'עפר'. וְכן מצאנו שזָהָב אִיקְּרֵי עָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כח ו) 'וְעַפְרוֹת זָהָב לוֹ'.
תַּנָּא – שנינו בברייתא, הוֹסִיפוּ עֲלֵיהֶן – על הדברים השנויים במשנה שניתן לכסות בהם, הַשָּׁחוֹר – פחמים כתושים, וְהַכָּחוֹל – מין עפר, וּנְקוֹרֶת הַפְּסָלִים – עפר שמנקרים מהריחיים.
וְאָמַר רָבָא, בִּשְׂכַר שֶׁאָמַר אַבְרָהָם אָבִינוּ (בראשית יח כז) 'וְאָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר', זָכוּ בָּנָיו לִשְׁתֵּי מִצְוֹת הנעשות בעפר ובאפר, לְאֵפֶר פָרָה אדומה, המטהר את הטמאים, וְעָפָר סוֹטָה, המטיל שלום בין איש לאשתו.
אָמַר רַבִּי אִלְעָא, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּשְׁבִיל מִי שֶׁבּוֹלֵם [-סוגר] עַצְמוֹ מלהשיב בִּשְׁעַת מְרִיבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב כו ז) 'תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה'.
אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בִּזְכוּת מִי שֶׁמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּמִי שֶׁאֵינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר 'תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה'.
וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אֵין הָעוֹלָם מִתְקַיֵּם אֶלָּא בְּמִי שֶׁמֵשִׂים עַצְמוֹ כְּקַרְקַע, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג כז) 'וּמִתַּחַת זְרֹעֹת עוֹלָם', כלומר, מי שהוא 'מתחת', נדרס תחת כולם כקרקע, הוא זרועות העולם.
וְאָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, כָּל פַּרְנָס הַמִּתְגָּאֶה עַל הַצִּבּוּר שֶׁלֹּא לְשֵׁם שָׁמַיִם, אֵין רוֹאֶה בֶּן חָכָם וּמֵבִין וּמַשְׂכִּיל לְעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב לז כד) 'לָכֵן יְרֵאוּהוּ אֲנָשִׁים לֹא יִרְאֶה כָּל חַכְמֵי לֵב', כלומר, כיון שאנשים יראים ממנו, אינו זוכה לראות בנים חכמים, אלא על הפרנס לנהוג עם הציבור בענווה ויראה.
הַדְרָן עֲלָךְ כִּסּוּי הַדָּם
