משנה א: יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר. לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד. אָמְרוּ לוֹ, אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין:
יוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה שֶׁחָל לִהְיוֹת בַּשַּׁבָּת, בַּמִּקְדָּשׁ הָיוּ תוֹקְעִים, כעיקר דין התורה, שתקיעת שופר דוחה שבת, אֲבָל לֹא בַמְּדִינָה – בירושלים ובשאר ארץ ישראל, כיון שגזרו חכמים שלא לתקוע בשופר בשבת מחשש שיהיה מי שיטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים, כשילך למומחה שילמדנו לתקוע. אמנם בבית המקדש לא גזרו כן, כיון ש'אין שבות במקדש', כלומר, כל הגזירות שגזרו חכמים בשבת אינן נוהגות בבית המקדש, לפי שהכהנים זריזים וזהירים הם. [ויש מפרשים שגם ירושלים בכלל 'מקדש' לענין זה שהיו תוקעים בה, ורק מחוץ לירושלים לא היו תוקעים]. מְשֶּׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, שֶׁיְּהוּ תוֹקְעִין בְּכָל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין, כיון שהדיינים זריזים וזהירים הם, ויזהירו את העם שלא יטלטלו את השופר ברשות הרבים. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר, לֹא הִתְקִין רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי אֶלָּא בְיַבְנֶה בִּלְבָד, שהיתה שם סנהדרין גדולה של שבעים ואחד דיינים, אבל לא בשאר מקומות, ואפילו לא במקום שיש בו סנהדרין של עשרים ושלשה דיינים. אָמְרוּ לוֹ, אין הדבר כן, אלא אֶחָד יַבְנֶה וְאֶחָד כָּל מָקוֹם שֶׁיֶּשׁ בּוֹ בֵית דִּין, ובלבד שיהא זה בית דין קבוע, [ודעה זו אינה סוברת לגמרי כתנא קמא, כיון שתנא קמא סובר שהתירו לתקוע בכל מקום שיש בו בית דין, ואפילו אם במקרה הגיעו הדיינים לאותו מקום. ואילו דעה זו של 'אמרו לו' סוברת שהתירו רק במקום שיש בית דין קבוע].
