משנה ט: אַבְנֵי כָתֵף, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם. וְהַקַּבְּלָן, מֵבִיא מִכָּל מָקוֹם. וְאֵלּוּ הֵם אַבְנֵי כָתֵף, כָּל שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, אַבְנֵי כָתֵף כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:
משנה ט: משנתנו ממשיכה לבאר את הדינים הנוגעים לנטילת אבנים מן השדה בשביעית: אַבְנֵי כָתֵף – אבנים גדולות, ולהלן יבואר שיעורן, בָּאוֹת מִכָּל מָקוֹם – רשאי האדם ליטלם מכל מקום, ואפילו משדהו, כיון שידוע הדבר שהן מיועדות לבניה, ואין מפנים אותם כדי לתקן את השדה. וְהַקַּבְּלָן – מי שקיבל שדה באריסות, לעבוד בה ולהתחלק עם הבעלים בפירותיה, מֵבִיא אבנים מִכָּל מָקוֹם, ואפילו משדה שהוא אריס בה, ואפילו אבנים קטנות מאבני כתף, כיון שאין זו נחשבת כשדה שלו לענין זה. ומבארת המשנה, וְאֵלּוּ הֵם 'אַבְנֵי כָתֵף', כָּל אבן שֶׁאֵינָהּ יְכוֹלָה לְהִנָּטֵל בְּאַחַת יָד, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר, 'אַבְנֵי כָתֵף' כִּשְׁמָן, כָּל שֶׁהֵן נִטָּלוֹת שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ עַל הַכָּתֵף:
