פרק ד, משנה א: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס. מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, שֶׁלֹּא בְטוֹבָה, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת:
פרק ד, משנה א: בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אוֹמְרִים, מְלַקֵּט אָדָם עֵצִים וַאֲבָנִים וַעֲשָׂבִים מִתּוֹךְ שֶׁלּוֹ, כְּדֶרֶךְ שֶׁהוּא מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל חֲבֵרוֹ, אֶת הַגַּס הַגָּס, כלומר, כשם שרשאי אדם ללקט עצים ואבנים ועשבים מתוך שדה של חבירו, ואף שבכך הוא מתקן אותה לזריעה, כיון שהכל יודעים שאין כוונתו לתקן את השדה של חבירו אלא שהוא אוסף את הדברים לצורך עצמו, כך מלקט הוא מתוך שדהו את העצים והעשבים הגסים והגדולים ומשאיר את הדקים, שמתוך כך ניכר שאין כוונתו להכין את השדה לזריעה, אלא שהוא זקוק להם להסקה וכדומה. אמנם מִשֶּׁרַבּוּ עוֹבְרֵי עֲבֵרָה, שהיו מלקטים משדותיהם בין גסים ובין דקים, והיו אומרים שליקטו רק את הגסים, הִתְקִינוּ שלא יהא אדם מלקט מתוך שדהו כלל, אלא שֶׁיְּהֵא זֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, וְזֶה מְלַקֵּט מִתּוֹךְ שֶׁל זֶה, ומתוך שכל אחד מלקט משל חבירו, אינו מלקט אלא את הגסים שהוא זקוק להם, ועושה כן שֶׁלֹּא בְטוֹבָה – באופן שאין חבירו מחזיק לו טובה על כך, וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר שֶׁיְּקַצֵּץ לָהֶם מְזוֹנוֹת – ופשוט שאין בעל השדה רשאי לתת לו מזונות בשכרו, ועל ידי זה שאינו מקבל מזונות ואף לא החזקת טובה מחבירו, ודאי לא ילקט את הדקים, אלא רק את הגסים, ואילו בשל עצמו אין אדם רשאי ללקט כלל, ואפילו לא את הגסים.
